״קורס הכנה ללידה״ מאת אורי לנקינסקי

מי שמכיר את הכתיבה של היוצרת והעיתונאית אורי לנקינסקי בבלוג ״כוריאוגרפיה הורית״ במדור משפחה של ״הארץ״, ירגיש שהמופע ״קורס הכנה ללידה״ הוא המשך ישיר וטבעי לבלוג שמנסה לפרום את התפרים המוכרים בין האישה לאם. במופע ״קורס הכנה ללידה״, שעלה לראשונה בפסטיבל עכו, מגלמת לנקינסקי חוצנית שהגיעה לכדור הארץ כדי להתבונן על תהליך הרבייה האנושי.

וכבר בבחירה בשם העבודה יש אמירה מתריסה, כאילו יש איזו דרך מדעית אוביקטיבית לתת ליולדת תחושה של שליטה וידע, כדי להיות מוכנה לרגע הגדול של חייה. והרגע שבו לנקינסקי מדגימה כמעט בהתחלה, הפריה עם אצבע זקורה המגלמת הנתחבת לתוך החלל הרפוי של אגרוף יד שמאל, מצליח להיות גם מעודן וגם מצחיק ומבריק.אם נצליח להתעלם מהמובן מאליו באופן בו לנקינסקי מדמיינת חוצנים: בגד גוף שחור נצמד, תנועות מהוססות ורובוטיות, קול יבשושי-מתכתי וערפל כחלחל המסווה חללית, הבחירה בחוצנית המביטה על התהליך כחוקרת, מצליחה להגדיל ולחתוך את התהליך מהסביבה המוכרת, ומהמורכבות שהאינסטינקט החברתי רוצה להסתיר. באופן הזה לנקינסקי לא רק מביטה עליו, אלא מתחילה להשתעשע אתו. כך שנוצרת  טרנספורמציה כפולה. הרואה את היופי והאסתטיקה, ההומור והאירוניה, שלוקחת חזרה את השליטה על הגוף הנשי ומציגה אותו כפי שהיא רואה וחווה אותו.

והקהל כמעט מההתחלה הוא משתתף פעיל בקורס המקוצר והאינטנסיבי, כשלא מעט גברים נדרשים למלא כאן תפקיד: אחד מחזיק בלון מים מעל בריכה מתנפחת קטנה ומתבקש לדמיין את האובייקט על האיברים הפנימיים שלו, רגע לפני שהבלון מנוקב לטובת דימוי פקיעת שק מי השפיר, מתיז עליו. גבר אחר מתנדב לשמש כבעל, תפקידו העיקרי בכוח הוא לעמוד לידה ומידי פעם, באופן אוטומטי כמעט להגיד לה: את מתקדמת נפלא. לאחר שהשלייה-פְּלָצֶנְטָה, האיבר היחיד בגוף האדם שגדל ומתפתח מאפס בגיל מבוגר, יוצאת למסע הכתרה בתוך צנצנת המונחת על עגלת תה מוזהבת עטורה אורות מנצנצים, גבר אחר מתבקש לנפח במשאבה רגלית כדור פילאטיס ענק, המדמה אותה, כעזר כנגדו לנקינסקי מפעילה עזרה מוזיקלית עם  אחד מלהיטי הדאנס הגדולים של שנות התשעים ״פאמפ אפ דה ג‘אם״ של הלהקה הבלגית טכנוטרוניק. ״תעשה לי את היום, תעשה לי, תעשה לי, תעשה לי את היום״ נשמעות שורות הפזמון.

ולחלק מהקהל מחכה מתחת לכיסא ערכה להרכבה: בובת תינוק ערום, אננס מגומי ושרוך ורוד, הנסיון להבין איך לחבר בין תינוק לחבל הטבור, זוכה להתפרצויות צחוק. ולנקינסקי יודעת איך לתבל את דבריה באנקדוטות היסטוריות והומוריסטיות. ויש גם רגע שמסכם את הקורס לתחביר שמתמצת הוויה, בתצוגת תכלית שמכילה את כל המרכיבים של החוויה, בעזרת שורת מתנדבות ומתנדבים מהקהל המשמשים כשחקני משנה: דולה, רופא, הבעל, ביחד עם תנוחות קולות בהילוך מהיר שיש לו רק כיוון אחד. סטנדאפ. מה שמעמעם את הפוליטיות של המבט שמגדיר את ה“אחר". 

אחת הבעיות העיקריות בעבודה, ״קורס הכנה ללידה״ למרות היותה עשויה בכישרון ומחשבה שיורדת לפרטים, היא החולשה הרעיונית, ההסתפקות במועט ובפני השטח המיידיים. אם בסולו הקודם שלה ״החליפה״ היא הצליחה דרך דמותה של ג׳קי קנדי אונאסיס לדבר על הקושי והמורכבות שלנו כנשים להיות שלמות עם הבחירות שלנו, על איפה אנחנו נחוצות וכמה אנחנו נחוצות לעצמנו, ועל כמה מקום אנחנו צריכות ויכולות לתפוס בתא המשפחתי כדי להישאר אנחנו. כאן, העבודה נשארת צמודה מידי לנקודה, עיסוק פרטי שאינו מצליח להתרומם לעבר העקרוני, הורות במובנה הבסיסי ביותר. אולי קהל הורי ימצא את התובנות הללו של לנקינסקי, את אותן תחושות, רגשות ומשמעויות, מאירות עיניים. ואולי גם הוא יסכים כי התחושה בסיום הצפייה מזכירה ריקנות של אחרי גלילה אינסופית ברשת חברתית בפורום הריון ולידה.