״קרית גת״ עמנואל גת ולהקת ענבל

העבודות של הכוריאוגרף עמנואל גת רוחשות זרימה פנימית ומהדהדות רשתות סמויות מן העין, המכניזם שלהן מציע מרחב אופקי ומשתרע, ריאליסטי או מטאפורי, שמחזיר את המעשה האמנותי לפעולת ההרהור במקום המחשבה הנפוצה עליו: יצירת תוצר. הרצון של גת לא להתחייב לעבודות שהן במובהק עוסקות בדבר אחד, משאיר לעבודה מרווח להיכתב בזמן שהיא נוצרת. מנסה לא לכפות על התהליך רעיונות מוקדמים אלא מאפשר לרקדנים לייצר אינפורמציה דרך אינטרקציות, ולמה שקורה להתגלות בפניו.

גם ב״קרית גת״, יצירתו השנייה עבור להקת ענבל אחרי שיצר ב-2021 את ”סוזן", נמנע גת מנקודת מגוז, היסוד הוא אוריינטציה רב־כיוונית של ציור מתפשט ומצטופף, ללא מרכז. דבר מוליך לדבר, והסינרגיה של הדברים יוצרת שלם שגדול מסך סכום מרכיביו. וזה נפתח עם שמונה רקדנים במכנסי התעמלות הגברים בחזה חשוף והנשים בגוזיות, מבצעים מקטעי תנועה קצרים שונים זה מזה, לצלילי השיר "נפרדנו כך" בביצוע אבנר גדסי. באיזו אינטנסיביות עדינה לרגעים קצרת רוח לרגעים מתארכת דרך הזרועות, רגל שנמתחת. הקירבה הגופנית מייצרת אינטרקציות רבות שגורמות לעין שלנו לנדוד ולעצור כשהם קופאים מביטים זה בזה ומתחילים מחדש ״כמו לא היה דבר״.

והכל מגיע בצורה של מקטעים, שברים, פלאשים, רסיסים מישהו משתרע, שניים הולמים מתנגשים תוך כדי קפיצה חזה מול חזה. שתי ידיים הודפות אוויר, מישהי מתרחקת מהקבוצה, אחרת מדלגת. מישהו עושה עמידת ראש, מעמיד דברים על דיוקם. וכל הזמן יש מתח בין היחיד לבין עצמו, בין היחיד לקבוצה, בין אור וחושך, טבעי ומלאכותי, שבריריות וכוח, אמנות וחיים, קבוע ומשתנה. עולם שלם הנפרש בפני הצופה כשהוא מנוסח בקצרה ובתמציתיות, תוך התבוננות מתמסרת.

ויש גם רצף של סולואים עוקבים אלגנטים, לצלילי הסונטה לפסנתר מס׳ 29 (האמרקלאוויר) של בטהובן בנגינתו של הפסנתרן דניאל בארנבוים, כל גוף נפתח לטווח אפשרויות, מנסה למצוא את הצורה הפנימית שלו, ושמונת הסיפורים נותרים זה ליד זה, משלימים ונוגדים זה את זה באותו זמן. והמעבר החד מגדסי הים תיכוני לבטהובן האירופאי הוא גרסא מתורבתת של זעם. אקט אשר אינו יכול להיות מנותק מן ההקשר ההכרחי, אשר טמון ביסודו של הקונפליקט המהותי הכרוך בקיום במקום הזה. ומה שנפתח מסתיים אותו דבר, אותו אזור ביניים אפלולי, אותה קבוצה מתכנסת, אותו שיר של אבנר גדסי, אותה עוצמה עדינה בלתי ניתנת להכחשה נגד הוולגריות שמאיימת להטביע אותנו בחוץ.

ויפה במיוחד תשומת הלב של גת לפעולות השגרתיות הקטנות מאוד של הגוף, יד מונחת על הלב, מנענעת סנטר מצד לצד לשלילה, מכסה עין אחת, שתי ידיים מצביעות על הריצפה, אצבע מורה קדימה, כל אלה מעניקים לעבודה איכות מאוד מדויקת של אקראיות, וזו מקנה לה אמינות מדכדכת. חיות מדודה, לא באמת סוחפת, לא באמת משמחת, ועדיין, המכלול מזמין לשהות בתוכו, להשתובב, להתבונן, לנסות להחזיק מעמד ולמצוא איזון, לחגוג את הקיים.

ולמרות שלא כל הרקדנים מצליחים ׳להשתחרר׳ מהכוריאוגרפיה, להחזיק את הכוונה של גת, את אותה אייכות פיעפוע שיש בה, ״קרית גת״ מצליחה לשמור על קסם פתייני. מתמסרת רק למבטו של מי שמוכן להתבונן בה כמו שהיא, מבלי להתעקש ולחפש בה נושא, תחום עיסוק או עמדה מובהקת. הדבר אינו נובע מהיעדר עמדה או נושא בעבודה, אלא מן העובדה שנושא העבודה קשור בהתבוננות עצמה ולא רק במושאיה. אין שורה תחתונה, אין פתרון ותוצאה, כמו מערכי כוכבים שכמו בטיעון מעגלי מספקים לנו רמזים־עובדות אותם אנו, המאמינים, מפענחים.

שתי העבודות ״סוזן״ ו״קרית גת״ מוגדרות כחלק מטרילוגיה, שתושלם בשנה הבאה. ומעניין ומובן שאחרי צפייה בשתיהן, בסוג של הצטברות, זה זמן טוב לשאול אם ״קרית גת״ מצליחה גם כן לפנות אל המנעד הרגשי של צופה (למשל: אני) כדי לפעול את פעולתה. אבל אני לא בטוחה שאני רוצה בכך, החזון והקו האסתטי של גת הם כמו לחש שהוטל עלי-עלינו. ויפה פה.