:״רובוט״ מאת בלנקה לי

מאז שאי.טי חזר הביתה בסרט המיתולוגי של סטיבן שפילברג, לא נראה דבר מואנש וכה חמוד כמו רובוטי הנאנו של חברת Alderbran Robotics הצרפתית. מדובר ברובוטים שגובהם 58 סנטימטר בלבד והם יודעים לדבר ומסוגלים לראות, יכולים להגיב ולנוע –  והכול באמצעות מחשבים ותכנותים משוכללים. והכוריאוגרפית הספרדייה בלנקה לי שיודעת את זה יוצרת יצירה החוקרת בצורה מאתגרת את מערכת היחסים בין בני האדם והמכונה.

״רובוט״, שנוצר ב-2013 לאחר שלוש שנות פיתוח ומחקר, משלב בין מחול ומולטימדיה, ומציג שמונה רקדנים החולקים את הבמה עם תזמורת מכאנית חיה של של מאיווה דנקי- קבוצת אמנים יפנים בני זמננו שיצרו כלי נגינה אנלוגיים בתפקידים מוזיקליים מסורתיים כמו כינור, חליל, גיטרה ואפילו תוף ברזילאי, המנגנים בעצמם. כל זה יחד עם שבעה רובוטים קטנים ומואנשים שרוקדים או הולכים כמו ילדים קטנים מאוד עם איזון שביר, מה שהופך אותם מיד למכמירי לב.

ושאלת האדם כמכונה נשאלת כבר מהרגע הראשון כשהמופע נפתח בהקרנה על גופו של אחד הרקדנים, החושפת את אייבריו הפנימיים, את מערכת השלד, מערכת הדם, התאים, את המכונה המשוכללת שאנחנו. וזה מופע קליל שיש בו סצינות היתוליות מלאות הומור. כשאחד הרקדנים פוצח לראשונה בדואט עם הרובוט הקטן, יחד פוסעים השניים באותו הקצב. וכשהרובוט נופל, הרקדן עוזר לו להתרומם ומעודד אותו במחיאות כפיים שמעודדות אותו להפגין סדרה של הנפות רגליים וזרועות, מאזן את עצמו על רגל אחת, כמו היה רקדן ניאו-קלאסי מתחיל. רובוט אחר עטוי צעיף נוצות שר את הבולרו המקסיקני המפורסם "בסמה מוצ'ו". רקדנית מפעילה  באמצעות ג‘וי-סטיק רקדנים הלבושים בגדים כחולים משל היו עובדי מפעל.

והסך הכל השלם, אטרקטיבי. ולמרות שחלק מהקטעים נמתחים שלא לצורך הקצב הדינמי מהדהד לנו היטב את הקצב המהיר של החיים המודרניים. אבל נדמה לי שהמחול בכל זאת קצת נדחק כאן על ידי המכונות האלה, מסתתר מאחורי האטרקטיביות שלהן שלוכדת את מירב תשומת הלב. המינון בין תחכום להתחכמות לא מדוד. העבודה סובלת ממאמץ היתר לייצר רפלקטיביות, לומר דבר מה אינטלקטואלי, אבל לא באמת שואלת שאלות חדשות או מעוררת בנו מחשבה.