״2019״ מאת אוהד נהרין ולהקת בת שבע

״2019״, העבודה החדשה של אוהד נהרין, היא הברקה מתחילתה ועד סופה. היא אלגנטית ומתלכלכת, ופואטית, והכרחית לנו בגלל יופיה, אבל ובעיקר, בגלל הדיון המתמקח שהיא מקיימת אל מול המציאות.

״2019״ המתרחשת בתוך חלל שהוא קופסה שחורה, נותנת תחושה שנכלאנו לתוך אותו מתקן רישום והקלטה המתעד נתונים כמו מהירות, גובה, תאוצה אנכית, נתוני חיישנים, כוחות פיזיקליים ותשדורות. נמצאים בתוך זמן שמאחזר את הנתונים לאחר התרסקות בשאיפה לדעת מה אירע, או לפחות לחבר סיפור ליניארי אמין שירגיע את החרדה שלנו מפני הלא-נודע ומפני אובדן שליטה, כשהמטרה היא לאשר מחדש את שלטון ההיגיון בחיינו.

כי הקופסה השחורה של נהרין היא מטאפורה לאנטומיה של התרסקות החברה הישראלית, על רכיביה האידאולוגיים, לאחר שקיעת השאלות הציוניות הגדולות. נעה בתוך במה צרה שהיא Runway מסלול המראה ונחיתה, בהלוך ושוב שאין בו קדימה. כאילו הזמן בשנת 2019 יכול לנוע רק ככה-שוכב אופקי. והקהל שנחלק לשתי קבוצות יושב משני צידי המסלול כמו בעד ונגד, כמו לכולנו יש מול וכנגד, כמו בחיים. והפתחים משני צדי המסלול, מאזנים את הקומפוזיציה, מייצבים אותה. פתח הדלת הוא עוד מקום-עמדה לדבר ממנה, והפרקטיקה של הכניסה והיציאה הכה דו-משמעית וכה צלולה, מנסה לבחון כיצד פועל מבנה העומק הסמוי, הנתון למה שהדמיון משיג.

ואם ב-1990 כשנהרין יצר את ״קיר״ הוא מצא את ״אחד מי יודע״ שיר שהיה פס קול חיינו המתחולל בחצי גורן, שיר שהראה בנדיבות במה התעניין לפני כ-30 שנה, כשהיה סקרן לגלות מי משניהם, הפרטי והממלכתי, או האנושי והלאומני, ינצח. פס הקול כאן הוא בעל שכבות רבות, והוא מתפקד כשפה ברורה וכמעין תעודות זהות. נע בין שיר ים תיכוני-מזרחי על אבא שיכור שמשחק קלפים ואיזה גורל, לזמרת הלבנונית האייקונית פיירוז, בואכה ״הנה מה טוב ומה נעים״ שלקוח מספר תהילים.

״2019״ היא יצירה אקספרסיבית שעניינה בנייה והתפרקות, התמלאות והתרוקנות. גוף הרקדנים מצוי במצב צבירה גבולי, צמיגי נוזלי, המסרב להתקבע ונותר כהלך רוח הממשיך להשתנות בעיני הצופה. הג'סטות יוצרות אפקט גופני חבול, כואב. אבל גם יודעות לתת בכפיים, לנוע באיטיות אין קץ, להעמיד רקדנית אחת בין  שתי קורות דלת שרה את ״בשנה הבאה״  מגיעה לשורה ״ענבים אדומים יבשילו עד הערב״ בגוף שיכור לגמרי, נתלית ב״כמה טוב יהיה״.

וגם חנוך לוין מוסיף קיסם למדורת השבט הנהריני עם ״את ואני והמלחמה הבאה״-חוק טבע  ישראלי ישן, שאנחנו ממשיכים לפזם לעצמנו ״והמלחמה הבאה שתביא מנוחה נכונה“, כשהרקדנים שכובים על ברכי הצופים מכוסים שמיכות בז׳. ולרגע הם יושבים על הריצפה, מזכירים תמונה של שבויים מצרים בסיני ביוני 67 , יחפים הידיים על הראש. אבל מהר מאוד התמונה הזו מופקעת לתוך הישראליות הצברית עם ״לכובע שלי״ שיר משחק הכולל תנועת ידיים מותאמת לכל מילה. וכמו כל כיבוש שלנו, הלחן עממי גרמני או איטלקי.

ויש רצפים אינטנסיבים בטוּרִים גבוהים, ורגעים שעוסקים בריסון היצר, בהם הברירה היחידה היא שימוש בידיים, בשפת סימנים. ויש גם מודלים שונים של גבריות על סף נפילה, בשמלה, הנוטים להתרסק. והמורכבות של העבודה מציפה אותנו בריקוד עם רוקע על עקבי סטילטו, בשורה ארוכה שנעה כמו גלגלי תפילה בודהיסטיים, בסיבוב עם ונגד כיוון השעון. ברונדו בו הרקדנים זוגות זוגות נעים כמחרוזת או מתאחדים זרוע אל זרוע, כתף אל כתף, מקימים שרשרת וסוגרים מעגל, קצב משותף מאחד את הרגליים. משחזרים את החיפוש אחר מחול עממי ישראלי. ויש גם שפת גוף של המתנה: בהליכה איטית מאוד שכמו מציבה עוד סכר בפני הגורל התאב מהומות, ברגע בו ארבע רקדניות נותרות במנותק מכולם תלויות, אוחזות בקורת המשקוף, כדי שלא ינועו אַמּוֹת הַסִּפִּים.

והכל מתחיל מרקדן דק וגבוה לבוש שחורים על עקבי סטילטו, המציג בפתיחה בתנועה מסוגננת, את הוראות הצפייה בעברית ואנגלית וערבית, החומריות של כל שפה יוצרת מרחב מסומן אחר. מנכיחה את הגוף מהרגע הראשון כאקט אמנותי-פוליטי.  לא רק האוזן גם העין מבדילה בסדק שנפער. והכוריאוגרפיה שבעבודות הקודמות קידשה את עבודת האנסמבל מאפשרת הפעם לרקדנים ביטוי אינדיבידואלי מכונן, לא רק גוף רבים כי אם גוף ראשון שאפשר להכיר ולהוקיר את ייחודיותו בשל ביצוע מבריק מן המעלה הראשונה.

ב״2019״ יוצא נהרין למה שאפשר לקרוא לו מסע קינה. זהו מסע ביקורת הציונות, הלאומיות והלאומנות, הקיטוב החברתי והמעמדי, ההדרות, ההזחות הצדה, הנישולים והסנטימנטליות. התוצאה – תחביר של תנועת התנגדות. עכשיו רק צריך לקוות שאותה קופסה שחורה שמצויידת במקור כוח פנימי, תמשיך לשדר אותות, מאפשרת לצוותי החיפוש להגיע אל מי מאיתנו שיצליח להינצל פה.