״Boys״ מאת רועי אסף:
רועי אסף הוא כוריאוגרף ממוקד, תאטרלי מעט, אבל מאוד פשוט וישיר באופן ההגשה של החיפוש האמנותי שלו, בעל יכולת פואטית – אסתטית מצויינת. עבודתו החדשה ׳בנים׳ יותר משהיא ממשיכה את עבודתו הקודמת ׳בנות׳, היא המשך אורגני של העבודה המצויינת מ-2012 ׳הגבעה׳. גם כאן מנסה אסף להגחיך את הגוף הציוני, מרוקן את המחוות הגבריות הצבאיות, בעזרת ׳יחידה׳ של חמישה רקדנים.
המחול של אסף מורכב מפיסות של ריקודי עם וטקסי חג ומסכתות והוא נפתח בסולידריות ותקווה, בערימה של חבר׳ה על הדשא, בנשיאת עיניים. אישושה של האחווה מתבצע במגוון טקסים בעלי חוקים לא-כתובים מאוזנים היטב המנתבים את הרקדנים, ישראלים נאים וחסונים, מטפטפים זיעת קרב ניגרת ומעוצבת, בין הורה מעגלית לצעדות סימטריות ואחידות, עד לשרשרת של רונדו רציף. והכל נע בתוך סצינות סימבוליות וטעונות הקשרים אישיים-חוויתיים-הומואירוטיים וישראליים-מקומיים.
על פניו יוצר אסף מין מחול חתך של דמות החייל, הישראלי, כאילו מותח קו רציף בין החייל יפה הבלורית של הפלמ"ח לחייל המחסומים. והוא מנומס ומהוגן אסף בכל הקשור לערכים קומפוזיציוניים- מציב את המדים וריח הדיאודורנט המהול בגריז בקומפוזיציות נינוחות בתוך ריבוע לבן והרמוני. מפצה על אי-הנוחות שבלב על ידי כך שהוא גומל לנו בעינוג של העין.
ויש רגע שכמו במעשה הסטה מחוכם, הוא מצליח לנעוץ סיכה חדה אל תוך בלון הגבריות הישראלית, ברומזו שוב ושוב על מאפיינים הומוסקסואליים נסתרים ב׳אחוות הלוחמים׳. כך, למשל, סצינת החובש והפצוע המשחזרת פייטה, הנתמכת באיזכורים הירואיים ובתקדימים דתיים.
אבל מהר מאוד אוקיינוס הדוגמאות של אסף חוזר על עצמו, ומדשדש במים רדודים. כי למרות רגעי היופי ״Boys״ איננה מחדדת את הנוסטלגיה באופן ביקורתי, אלא בעיקר מנסה להתרפק באופן נואש על דמיון קולקטיבי אחיד. בעצם, להמציאו מחדש כשכבר אי אפשר.
עד שמה שנרקם ביד עדינה, המפגש הפואטי בין חומרי המציאות החווייתיים-הטעונים, מותיר אותנו בתוך מציאות עם איפור מרכך וספוט תאורה מעדן, עד שבסוף הכל נראה כמו פרסומת נוצצת למי עדן.
נ.ב
יותר מאשר בעבודות קודמות שלו יש ב ״Boys״ של רועי אסף הידהוד ליצירות של אוהד נהרין שקשה שלא לשמוע ולראות אותו- גם בבחירות המוסיקליות, וגם במוטיבציה של הגוף הפוליטי על שלל תנועותיו המשותפות. נדמה לי שאסף לגמרי מוכן להעלות עבודה עם להקת בת-שבע. רק תתנו לו.