״MOMO״ מאת אוהד נהרין בשיתוף אריאל כהן ורקדני להקת בת שבע

שלוש שנים חלפו מאז ״2019״ עבודתו האחרונה של אוהד נהרין. “מומו", העבודה החדשה של בת שבע, שעליה חתום נהרין כיוצר ביחד עם הכוריאוגרף אריאל כהן ורקדני הלהקה, בעיקר משיבה לנו את תחושות הפליאה, ההשתאות, ההיקסמות והספונטניות. מטשטשת כל היררכיה הטבועה בהכרה. בעת הצפייה בה החושים מתבלבלים, ההתמצאות במרחב ובזמן נשמטת, והמבע עז מאין כמוהו.

כשהאור באולם עוד דולק, רביעייה גברית חשופת חזה עם מכנסי דגמ״ח נכנסת לאיטה, הם נעים בתנועה אחידה מתואמת, כדבוקה, בתוך זהות גברית שמתנסחת באופן קולקטיבי־מודע, גבריות ממשיכה, של גנאלוגיה משתרשרת. מזכירים לנו את מה שרבים מאיתנו כבר הפנימו: הגברים הם ההגמוניה, הרואים בזהותם ברירת מחדל מובנת מאליה. והזחיחות שבהם, המיזנתרופיות מלאת ההירואיות והיופי, יחד עם העדר קתרזיס, אפילו לא מרומז, הן מה שמאיים ומושך באמת. מפגן גברי של פולקלור ישראלי המגולם בבשר- בסינכרון מושלם אוטופי, משורה ישחרר רק המוות.

ואל מול הסדר והאחידות של הארבעה, שבעה רקדנים ורקדניות חורגים מן הסדר, יוצרים מרחב כאוטי וחלומי דרך תנועה תזזיתית, קשובים לייחודיות שלהם ולתשוקות והמאווים השונים בתוך סולואים קצרים עם הקפאות רגעיות חוזרות ונשנות. ההפרדה ליחידות מובחנות, מזקקת את המופרעות והייחודיות שבאסתטיקה של נהרין. מאפשרת להתמקד בדמויות, בביחד ובלבד שלהן, ופחות ב״תוכן״. וההתמקדות הזו מאפשרת סובלימציה מתוחכמת שחשובה כל כך ליצירה שעוסקת באופן ישיר בתכנים של כח.

וההתכה הכמעט כפויה בין שני העולמות שואבת את הצופה הבא בשעריה של העבודה לתוך מרחב לימינלי, סיפי, למפתן או קצה, למרחב ביניים, לאזור דמדומים, מרחב של מעבר,בין ספירת קיום אחת לאחרת, ריתמוס חיים אחד לאחר, בין הרגיל והמחולן למקודש, בין היומיומית לרוחנית, בין המוכר והידוע, בין מקום שחוקי ההתנהלות בתוכו ברורים וידועים, לבין הלא ידוע, המאתגר, ההטרוטופי, המערער על המובנה והיומיומי. בין האישי־הוא־הפוליטי לפוליטי־הוא־האישי.

ומה שכל כך ייחודי ונפלא אצל נהרין היא העובדה שהסימולטניות אצלו היא לא קקפונית אלא פוליפונית; יוצרת רעש ויזואלי רב קולי, של שטף דימויים שכולם חשובים. וכל אחד מהם הוא הזמנה להתבוננות והקשבה מעמיקה, להאטה, לשימת לב לפרטים, להשתקעות בהצעה החזותית־תנועתית שנפרשת ומתהווה מולנו, בתוך תמונת נוף פנורמית, האושר לעולם מתקיים בו זמנית עם החורבן.

ובעומק הבמה ניצב קיר שחור גדול, שעליו מונחות מדרגות טיפוס. הרקדנים מטפסים עליו, יושבים וצופים ממנו. זו יכולה להיות גם אסטרטגיית היחלצות, אין הכרעה אם הפנים או החוץ הוא המקום המוגן, אבל ישנם סימני בריחה ויש דרך, אולי דרך האמצע. אבל הקיר הזה מאמץ צורניות ודרכי תצוגה שלקוחים מעולם דתי, דרמטי ושקט של איקונות נוצריות, ויוצק לתוכם, בעזרת הגופים, וההטיה האלכסונית של הראש את דיוקנאות הקדושים בציורים ביזנטיים ובציורי הפרימיטיביסטים הרנסנסיים. מזכיר שהניסיון ללכוד את הרוח בחומר הוא ניסיון שדינו להיכשל.

ויש גם אינספור מחוות ידיים: הרמת יד אחת בנפנוף לשלום ממרחק רב, הרמת ידיים כסימן לכניעה, סימון "לא" או הצבעה בעזרת האצבע המורה, הצדעה במועל יד, כולן מספקות עוד פרשנות רגשית וסמלית להתבוננות בעבודה. כפי שאמר המנתח והפרימטולוג ג'ון ראסל נאפייר,״אם ניתנה השפה לבני האדם לצורך הסתרת מחשבותיהם, אזי מטרת מחוות הידיים היא לגלותן"

בסוף, החוקיות תשבר והרקדנים יתאחדו לשורה אחת בקדמת הבמה, מעבירים משקל מרגל לרגל נעים כמו מסתובבים על ציר, כפות הידיים מאחורי הגב אוחזות זו בזו, ולמרות החריגות הקטנות בחיוך כפוי, בהוצאת לשון, ו״היי״ שנלחש קטן, אין שום רגש חד-משמעי שניתן להיאחז בו, בתוך אותו רגע מתמשך חמקמק של לפני שהכל ישתנה או יקרוס, כי הזמן חזרתי ומעגלי, לא לינארי.

ואם בשתי העבודות הקודמות שלו ״עבודה אחרונה״ ו״2019״ נהרין ידע נדמה שב״מומו״ הוא מוכן לזנוח את הידע ולהמשיך לחפש. ״מומו״ היא עבודה שמציעה לנו כיסוי שיש בו ניסיון להתגונן מאורה המסמא של השמש, קוראת לנו לחשוב על המציאות לא כעומדים מבחוץ אלא כנמצאים בפנים, כמחויבות.