פסטיבל המחול בקאן | Cannes Dance Festival
קאן שלי נולדה בדמיון מהטקסים הנוצצים בעולם, מהפיתוי שיש בשטיחים האדומים ומקולות סקסיים ומלאכותיים של שחקנים שהולכים לאורך הריביירה לצלה של שדרת דקלים או עולים במעלה המדרגות כאילו הם מקבלים הוראות מהבמאי להרבות לחייך.
אבל קאן של נובמבר אפורה, ויש בה עצלנות כרסתנית שנעה למשבי הרוח. ומשהו באפרוריות הזו הופך אותה לרבת סיכויים, לעיר שמזמינה לשקוע בה, לוותר על הגשמתה, להתאהב בלי להתחכך.
את שתי המהדורות האחרונות של פסטיבל המחול הדו-שנתי בקאן מוביל הכוריאוגרף הבלגי פרדריק פלמנד (Frederic Flamand), מנהלה האמנותי והכוריאוגרף הראשי של להקת הבלט הלאומי של מרסיי.
עבודתו של פלמנד מאופיינת בשיתוף פעולה עם יוצרים מתחומים שונים, כמו אמנות פלסטית, אמנות חזותית ובעיקר אדריכלות, שבה הוא רואה תחום המשיק למחול. לתפיסתו, שני התחומים יוצרים מבנים בחלל – האדריכלות באמצעות החומר והמחול באמצעות הגוף.
פלמנד, שמבקש במהדורה הנוכחית והאחרונה בניהולו לעסוק בזיכרון, החליט לשחזר את עבודתו מ-1992, "טיטאניק", אותו אירוע היסטורי שאנחנו נושאים איתנו לעד.
"טיטאניק" היא עבודה חכמה ומגובשת, ופלמנד יוצר לכל אורכה מפגש בין אותו זיכרון מקוטע של שברים רגשיים ופיזיים עם וכנגד קונסטרוקציות מורכבות ומונומנטליות שהופכות לאנדרטאות – משטחי הובלה נעלמים-נוכחים, דופן שלם של אוניית נוסעים שמפלח את הבמה, מעקה סיפון המתנשא לגובה רב.
השברים הללו מוערמים לתל המבקש להיות גל-עד על רקע סרטון שחור-לבן גרעיני ומרצד. נדמה שפלמנד יודע היטב שאת הזיכרון ואת ההיסטוריה לא צריך לסנתז לכדי אריג קשיח שעשוי מחוט אחד, אלא יש לראותם כרצף של קרעים בטקסט. אמנות כגילום של אירוע היא תמיד גילום חלקי של מקטע, של שבר, של מחיקה ורישום, ומה שמחזיק את הכל כל-כך טוב הם הרקדנים המשובחים באמת.
Rosas & Ictus היא תוצר של שיתוף פעולה בין רוזאס (Rosas), להקתה של הכוריאוגרפית הבלגית אן תרזה דה-קירסמייקר ( (Anne Teresa De Keersmaekerואיקטוס, להקת מתופפים שמנגנת בלייב את המוזיקה של סטיב רייך.
המחול של דה-קירסמייקר הוא נקי, הוא צורני, הוא אדריכלי, ויצירותיה מתבססות על קצב פנימי, על לופים מוזיקליים ועל חזרתיות תנועתית כפייתית כמעט. זו עבודה שמתפתחת בטבעיות ובתהליך בלתי פוסק בין פסיביות לאקטיביות, בין דרישות לסיפוקן. כאילו כל משתתף מנסה למצוא נתיבים פשוטים ככל האפשר עבור המאסות שנעות בתנועה הדדית.
האדרנלין צריך להתעורר מסיבה טבעית, ולא לפני שמתעורר בו צורך, וצריך שיתקיים לצדו גם רוגע כדי שאפשר יהיה ליהנות וגם להתבונן בשלווה. ויש איזה רושם שתוכן האירועים אקראי על אף שיש איזה סדר מוגדר. ונדמה שאורכו של כל קטע הוא פונקציונלי כמו הלבוש שלגוף מבצעיו: הוא נמשך כל עוד הרקדנים חשים נוח בביצועו.
רק התבוננות ממושכת מלמדת להבחין בגישות ובסגנונות אישיים. הצורה עצמה נדמה כביטוי מטפורי ליחסים חברתיים מופשטים, והיא מעוררת את המצפון של הצופה לנוע עם גופי הרקדנים. למרות שכוחה של העבודה הוא בהצטברות, לרגעים היא מתישה או מרתקת, משעממת או מטרידה.
אחת היוצרות המבריקות בפסטיבל השנה היא הכוריאוגרפית הקנדית מארי שווינאר
(Marie Chouinard), שהעלתה שתי עבודות שבנויות כרצף של קטעים קצרים ויפים שנעלמים כלעומת שבאו.
האחת, "24 פרלודים של שופן", נשענת על אותן מיניאטורות מוזיקליות בנות חצי דקה עד שלוש דקות שיצר שופן בהשפעת באך. המחול נע, רצוא ושוב, בעשרות טפיפות רגליים, בצעדי הסתערות, בריחוף, בסיבובי זרועות, ביופי עוצר נשימה, בשטף חום שמכה אותנו בתדהמה, בזרימה בלתי פוסקת של פרטים ושל מחוות שאינם חוזרים על עצמם, שאי-אפשר לכנס, כי הם כל אפשרויות התנועה של הגוף האנושי.
העבודה השנייה, "אנרי מישו: תנועות", מבוססת על ספרו של מישו, סופר, משורר, צייר ואוונגרדיסט שנולד בבלגיה ב-1899. הגישה של מישו היתה להתנגד לעולם, או כפי שהעיד על עצמו: "מגיל שישה חודשים הייתי כל כולי סירוב", מה שהביא אותו לנסיונות מרחיקי לכת לברוא עולמות אלטרנטיביים מתוך עצמו.
כדי להעמיק לחקור ולחפור אל תוך הלא-מודע שלו הוא ערך על עצמו ניסויים בסמים שונים, במיוחד במסקלין. בספרו "תנועות" הוא יצר 64 רישומי דיו במטרה להעביר אותה תנובה תת-קרקעית של הרוח בהווייתה הטהורה.
הניסיון לשחזר אותם רישומים פועל על הגוף, מעצב את תנועתו, ממשטר את נקודות התצפית שלו והופך אותנו הצופים לדרוכים וקשובים. וזה מצליף בנו כמו קסם כשזה קורה, וצללית הגוף כמו מצליחה לתפוס באופן חד ציפור במעופה, כששווינאר מניחה מול עינינו, כל פעם מחדש, הווה נצחי וקפוא.
עוד שני יוצרים צעירים שהשתתפו בפסטיבל ושווה לעקוב אחריהם הם הכוריאוגרף הפורטוגזי ויקטור הוגו פונטס והרקדן והכוריאוגרף הישראלי שרון פרידמן, שמתגורר בשבע השנים האחרונות במדריד.
היצירה של פונטס, Ballet Story, נרקדה על משטח לבן ובוהק שהזכיר זירת החלקה על סקייטבורד. יש לו לפונטס היכולת ליצור מימד אחר, מנהרת זמן שהיא לא הכאן והעכשיו. הדממה וההקפאה של התנועה יוצרות תחושה של רצף קולנועי אילם.
רוב הזמן התנועה כמעט יומיומית, מחזיקה הכל במצב גולמי, ואין כמעט מרחב פרטי, כי המחול של פונטס נע בתנועה קבוצתית בתוך מרחב חברתי, כשתמיד מישהו מביט מהצד ואינו משתתף בטקסיות.
העבודה של שרון פרידמן, Al Menos Dos Caras ("לפחות שתי פנים"), היא דואט בינו לבין הרקדן ארתור ברנרד באזין המתרחש בינות לפאנלים מעץ שזזים ומשתנים לכל אורך העבודה על-ידי אנתוניו רמירז, שאחראי גם על הדרמטורגיה.
רמירז, שתפקידו טכני במהותו, מכתיב על-ידי ההזזה את הדינמיקה בין הרקדנים, מכריח אותם להיחשף או להסתתר ובעיקר לשתף פעולה, להיות מתוזמנים היטב. זה ריקוד של איזון והרמוניה שהרקדנים בו הופכים לרשת דינמית של יחסים, כך שגם על מה שמשתנה ללא הרף יש הסכמה.
פסטיבל המחול בקאן הוא עוד חוויה אסתטית ויצירתית שמשאירה אותנו ערניים במציאות התזזיתית שבה אנו חיים. דומה שבמהדורה הנוכחית של פלמנד יש איזשהו אופק אוטופי שנולד בעיני ארכיטקט, והוא מבוטא במונחים של יעילות וחלוקה גיאומטרית ופונקציונלית של המרחב והתנועה בו. אופק של הזנה, התפנות, זרימה, נשימה, ניקוז.
העבודות שהוא בחר קשורות בזיכרון שאינו ניתן לכימות, תארוך או אומדן קולעים ומוחלטים; הן כרוכות בזיכרון לא כפעולה נוסטלגית או מפויסת, אלא כפער, כחסר שלא ניתן לאחות.
פסטיבל המחול בקאן (Cannes Dance Festival) התקיים ב-19–24 בנובמבר 2013