״פסטיבל צוללן״- דוייד וואמפך:
הכוריאוגרף והרקדן דויד וומפאך הוא כוכב שביט של מחול מופשט־אקספרסיבי־חושני שאחרי הצלחתו הגדולה באירופה, הוא סופסוף חולף עכשיו בשמי המחול בישראל במסגרת פסטיבל צוללן.
וואמפך שחוקר בעבודות שלו את נושא הפולחן והטראנס ואת הדחפים הראשוניים שלנו, מצליח לחשוף ביצירותיו עולם פנימי של מוטיבציות, ללא שמץ רגשנות או סנטימנטליות על חלופיות חיינו הנמוגים, בלי התפלספות אקזיסטנציאליסטית מתישה.
״וריד״ הוא סולו בהשראת טקס הטרנטלה באיטליה המחזיר לכאן את הרקדנית הותיקה תמר שלף. בתוך פריים לבן צחור עומדת שלף כשלגופה שמלה מאולתרת העשויה יריעת פלסטיק, למרגלותיה רוטטת עוגת ג׳לי סלק ארגמנית. היא מתכופפת חופנת חופן ודוחפת אותו לפיה בלהיטות, טורפת, שוב ושוב לועסת ויורקת עד שלא ברור אם זו תאווה או הזנה בכפייה. חוסר הבקרה העצמית מתפשט אל האינסוף, והאדום הניגר מפיה הופך את הזירה הלבנה לזירת רצח. העודפות, ההיעתרות הטוטאלית לאיזו לוגיקה פנימית מבטל את ההבדל בין פנים לחוץ. חבל רק שהביצוע היה מאומץ מידי והרג את האותנטיות של הדחף.
העבודה ״Batterie״ היא דואט דיאלוגי בין המתופף דני מקוב לרקדן דוייד וואמפך. הפער ביניהם אינו מנביע מתח פורה. אלה שני אמנים המדגימים את נוכחותם בהנאה רבה ותו לא. הקסם היה נוכח בחולצותיהם הלבנות שהתבררו כעשויות ממריחות מיומנות של קצף גילוח.
בדואט ״Sacre״- פולחן, חוזר וואמפך אל הבסיס, אל הנשימה, אל אותה פעולה בסיסית של שאיפה ונשיפה שיש בה שיווי משקל עדין המאפשר לגוף לפעול בצורה יעילה. כמו מנסה לעקוף את הכלייה באמצעות חבירת הארעי והמאולתר לאלמנטים של נצח בדיוני נטול זמן ומקום מוגדרים.
וקשה להכיל את הגופים הכלואים בנוקשות השבירה של הנשימה השטוחה והמהירה, של ההיפר ונטילציה שבדרך כלל יש לה גורם פיסיולוגי או מצבי מתח וחרדה-צלילה, לידה, התקף חרדה. המראה והסאונד הבוכנתי קולני מעיקים ובוראים אפקט תיאטרלי סיזיפי של לבנה מלאה ונחסרת. העבודה הזו היא כמו קדקוד דחוס מאוד של עשייה ויצירה במרחבים האפורים של הקירות, חלל בתוך חלל, שיש לפענח אותו מבלי יכולת להתיר אותו.
עד שבסוף נשימת היתר משאירה אותנו עם תחושה שכולנו כאן נוסחה של איזון מט ליפול ושום אבולוציה מתפתחת לא תשנה את זה- אי אפשר לעקוף את הכלייה.
דווקא הבחירה בסוף באיזה אקט עם חרב, הנסיון למשמע, לצבור איזו אלגוריה, מאוד לא משכנע ונשאר כמו איזו מותרות ראוותנית-ריקני. מעין חיטוט בפח האשפה של ההיסטוריה, בלי המשגה מחודשת.