״פוגה ארגמן״ מאת בובי ג'ין סמית' ואור שרייבר בשיתוף ובביצוע יונתן דסקל ורקדני אנסמבל בת-שבע

מסך קטיפה ארגמני, שופע, מפריד בין השליש הקידמי של הבמה לחלקה האחורי, יוצר חיץ בין מה שגלוי לבין מה שחבוי מאחורי קלעים. בתוך אותו מצב ביניים וחללי מעבר, נעה העבודה המשותפת של בובי ג'ין סמית' ואור שרייבר, פורשת פנורמה אפית, שרשור כמעט קולנועי של פריימים, סטורי בורד. במין מיצג חושני מרשים ורב־פרטים, עם דגש רב על סטייל.

גם כאן כמו ב“Harrowing“, העבודה הקודמת שיצרה סמית׳ ב-2016 עבור שניהם, הם מעלים רצף של התנסויות העוסקות באופן עקבי בקשר שבין גוף לנפש ובקשרים זוגיים של כוח, רכות, תשוקה והתפרצות, על ידי יחידים אקספרסיביים הנעים אבודים בתוך המרחב. העבודה ממוקמת בתוך בר או מועדון לילה אפלולי ויש פסנתרן-יונתן דסקל, שהלחין את המוזיקה ומנגן ומלווה את תשעת הרקדנים לאורך כל המופע, הוא עוד יישות ביחד איתם. הם ניגשים אליו, נוגעים בו, נשענים על הפסנתר. 

ואולי הדבר הראשון שאפשר להגיד על העבודה של סמית׳ ושרייבר זה שברור שיש בה דברים טובים, כי יש בה הכל. יש תחושה של תנועה מתמדת, של אינטראקציות קצרות אך אינטנסיביות שנמזגות זו לתוך זו, מתנגשות ויודעות. קצב, שיר, טקסט, נזילות פיזית, הכל מתמזג. ורבים מהדימויים חוזרים על עצמם כווריאנטים – כמו בפוגה יצירה מוזיקלית שמשמעותה בלטינית קרוב ל-fugere (לברוח) ול-fugare (לרדוף), בה נושא ראשי אחד מושמע או מנוגן בכמה קולות וסולמות שונים לאורכה. מוטיב מרכזי עובר התפתחות, השתלשלות ומקבל סוג מסוים של פרשנות מהקולות האחרים המבצעים אותו. המבנה המוזיקלי-אסתטי הזה שימש השראה לסמית׳ ושרייבר הן בשפה התנועתית והן ברעיונות הבימתיים-תיאטרליים. 

רהיטים נלקחים ונערכים שוב ושוב מחדש, מישהו מדקלם לתוך מיקרופון הוראות בימוי, הרקדנים זורמים החוצה ונשאבים שוב פנימה, אישה אחת רצה, היא מתפשטת ויושבת על כיסא כמו מקטע מתוך ציור, כמה. גברים צועדים בדבוקה עם מכנסיים מופשלים, מישהו מחפש מישהו, אישה אחת עדיין רצה, שני רקדנים יושבים על כיסאות, נעים באוניסונו, האינטראקציה ביניהם נראית לעתים כקרב ולעתים כמריבה שהצדדים בה מתקשים לסיים. מישהו משאיר סימן על הבמה והולך, הוא יחזור ויסיר את הסימן ויסמן מקום אחר, צרחה נשמעת, ואישה ליד הפסנתר שמתפשטת ולובשת שמלת ערב ופאה שחורה קצרה, מעשנת מפנה גב. נראית קצת כמו חלק מהפקת אופנה, קיטש ראוותני. מישהי שרה שיר בצרפתית מדגישה את פן ההיקסמות וההישבות בנרטיב פתייני. כפות רגליים בנעלי עקב מציצות מתחת לקלעים. מישהו נאחז ברגלו של מישהו אחר, נגרר. שטף הדימויים שחולף מול עינינו, נדמה למחשבה בעיניים עצומות.

והרגעים החזקים הם כששרייבר וסמיתי מתמקדים בגוף בלבד כמתווך הבלעדי של מחשבות או רעיונות המגולמים בו ובאמצעותו. פגיעות גופנית, ועוצמה ווידויית קורנים ממנו. דקויות תנועה שבהן כל פעולה של הרמה היא גם פעולה של הורדה. התרוממות על כפות ידים המאוגרפות המונחות על השולחן, הנחת סנטר פשוטה על עטרת ראש, אגרופים קמוצים שמבקשים להימלא. שתי קידות, ראש הרקדן מונח על גבה של הרקדנית הרוכנת קדימה. כל מפגש של שני גופים הוא אמון ושברו.

וגם אם יש כאן עניין ליצור היררכיות פנימיות לצורך יצירת יופי חדש, ליצירת שלם חדש שאינו מונוליטי אלא מורכב משברים, מקטעים, כל זה הולך לאיבוד בתצוגה בחלל הקטן על מידותיהם של הרקדנים, הגוזר צפיפות וגלישה מעבר לטווח העין, שאולי יש לה איכות תיאטרלית חזקה, אבל היא כמעט וולגרית. הסצינות התיאטרליות ברובן לא מסבכות ומגוונות את הנושא אלא להפך, מרוקנות ומוליכות לאיבוד, השפע התוקפני בקצב התזזיתי הוא ניסיון ליצור קיצור תולדות מהיר, בעל אפקט מהמם בכל קנה מידה, והלחיצה היתרה על הדוושה, היא בעוכרי העבודה. ולמרות הרעיון המעניין של דרמת הפיצול, היא נשארת שרירותית וחיצונית, לא מציבה קונפליקט או מתח אמיתי בין הגלוי לבין מה שחסום לעין, בעיקר כי מה שנחווה נותר אפיזודי, לירי או אסתטי־בלבד. ויופיו של המערך כולו, במקרה הנוכחי אינו מתפקד כאנטי-תוכן, אלא פשוט לא מצליח להתמלא משמעויות. 

וגם אם הכוריאוגרפיה משכנעת ברמת החיפוש הכן והעמוק אחר דרכי ביטוי אישיים של שני היוצרים המאוד מוכשרים האלה, וגם אם אפשר לראות את החללים בנפש שמהם הם חצבו את הרגשות והמחוות האותנטיות, ״פוגה ארגמן״ לא מצליחה באמת להעמיד עולם שבו שתי הנקודות או שתי המשמעויות מתקיימות בו בזמן. העומס קורס תחת עצמו והעבודה מאבדת גובה ומומנטום, החריפות מתפזרת ומתעממת לטובת הצגה של רעיונות.