"כיוון רוחבי“ (Transverse Orientation) מאת דימיטריס פאפאיואנו (Dimitris Ppapayouanou)
יצירות טובות מראות לנו משהו שמעולם לא ראינו, שאיננו יודעים או בטוחים מה בדיוק אנחנו רואים. מעוררות בנו רגש של התפעמות גם אם אנחנו לא יודעים למה אנחנו עורגים ומשתוקקים, יחד עם זאת, אנחנו יודעים בביטחון גמור שמרגע שהרמנו את הראש, הלא-מודע הציץ ותכף נפגע. כאלה בדיוק הן העבודות של דימיטרי פאפאיואנו, מרעישות עיניים וכובשות לב.
פאפאיואנו נולד באתונה ב-1964 ובכלל למד לתואר באקדמיה לאמנויות. בשנות ה-20 שלו הוא התאהב במחול, ולאחר תקופה בניו יורק, שבמהלכה למד גם את אמנות המחול היפנית בוטו, הוא הקים תיאטרון מחול מחתרתי באתונה בשם אדאפוס. ב-2004 הוא הוזמן ליצור את טקס הפתיחה של אולימפיאדת אתונה מה שנתן דחיפה משמעותית לקריירה שלו ומאז הביוגרפיה שלו עמוסה בעשרות עבודות שיצר. ב-2018 הוא היה הכוריאוגרף הראשון שהוזמן ליצור עבודה באורך מלא ללהקה של פינה באוש אחרי מותה. מעשה חריג עבורו שכן פאפאיואנו מקפיד בשנים האחרונות ליצור במסגרת עצמאית, מה שמאפשר לו את תהליך העבודה הנוקדני והארוך שאליו הוא רגיל. עכשיו הוא חוזר להופיע בישראל בפעם השנייה כ-22 שנה לאחר שהעלה כאן את ”מדיאה".
בעבודה "כיוון רוחבי“ הקרויה ככה על שם המכניזם שגורם לעש להימשך לאור ולהסתובב סביבו עד המוות, יוצר פאפאיואנו סצנות רצופות ויפות המאזכרות את המיתולוגיה היוונית ותולדות האמנות בליווי המוזיקה של אנטוניו ויוואלדי אבל גם עם הרבה רגעים של שקט. מזמין אותנו לחקור דרכם את הכישלונות של ההיסטוריה האנושית.
והכל מתרחש במה שנראה כחדר ריק בגלריה עם קירות לבנים חשופים. רעיון שהופך רלוונטי יותר ויותר ככל שמתרבות יצירות האמנות שפאפאיואנו מתייחס אליהן, שומר על נקיון וצבעוניות מונוכרומטית. ולמרות שיש כאן אינספור התייחסויות ליצירות ולמיתוסים, אין קשר נרטיבי ברור. הדברים קורים מבלי להוביל לשום מקום, והסצינות זורמות בצורה חלקה אחת לתוך השנייה במעין רצף הדרגתי. חלומיות, סוריאליסטיות, אבסורדיות ומטרידות, אבל תמיד יפות ומושכות את העין, משאירות חותם מוצק בתודעה. ולאן שלא מביטים בעבודה העין נתקלת בשיבוש, בסתירה, וכל ניסיון ליישב אותה מוליד סתירה חדשה.
וזה נפתח ביצורים שחורים ארוכים ודקים, כדורים קטנים לראשם נעים כמו בסרט אילם של צ׳רלי צ׳פלין, נאבקים בסולם לתקן פלורסנט מרצד, מאפיין שיחזור על עצמו במהלך הערב, שולח יד ואות להימצאות הסדק, רוצה לומר: הזמן קצר. שור שחור גדול מימדים המופעל על ידי הרקדנים הוא שלמות צורה שהיא תוכן מקרניים ועד פרסות. נוכח כאן במלוא אלימותו הוא מעלה את דמות המינוטאור, בן הכלאים שהוצג לאורך כל תולדות התרבות המערבית כזכר תוקפן ואנס. והוא יעצר רק מול הגוף העירום שמעניק לו לרגע את העצמי, יד הופכת ללשון לוחכת מים. אחר כך רקדנית עירומה תרכב עליו ברגלים פשוקות כמו בציורים בהם רואים את אירופה אוחזת בקרן אחת כדי לייצב את עצמה ורוכבת בשלווה ובלא מורא, לא מודעת לכך שהיא על גבו של זאוס שהחליט לפתות או לאנוס אותה ושינה את עצמו לשור מאולף המעורב בעדרים של אביה.
ברגע אחר גבר ואישה מתרוממים ביחד, "דמות הרמאפרודיטית", הגופים המולחמים יוצרים אלכימיה עזה-פָּנִים אחד לאהבה. אחר כך הם נעים ביחד כעכביש או יצור אחר, ההכלאה יוצרת פירצה בין אור לחומר. לפתע המוזיקה מבעירה את הרקדנים, הופכת אותם לחבורה עירומה מצחקקת המגלגלת אבן. ברגע אחר אישה הופכת למזרקה אלגנטית. שלישיית גברים בחליפות שחורות יטפסו זה על גבי זה בנסיון להגיע גבוה אל עיגול אור המדמה ירח. באחת הסצנות הרקדנים היושבים על ההריסות שנדמים לסירה שברירית מזכירים את הציור הברוטלי והמייאש של תאודור ז'ריקו ״רפסודת המדוזה״ שעלתה על שרטון בשנת 1816 ובה נהרגו כולם למעט 15 ששרדו וסבלו את כל הרגשות שבני אדם יכולים להרגיש במצב כזה: פחד, כאב, תקווה, טירוף, רעב והתייבשות ואפילו קניבליזם. כל דימוי יוצר את האמת, ולא רק האמת יוצרת את הדימוי.
סצנה אחרת מתחילה כמחווה "להולדת ונוס" וכוללת תינוק מתבוסס בנוזל לבן וצמיגי. אישה שופעת חוצה את הבמה באיטיות בעזרת שני מקלות הליכה מתריסה מול מושגי יופי מסורתיים, מציגה מודל חדש של הרואיזם נשי עד שהיא מתחלפת להרף, בהנף דלת, אחת אחרת מרפררת לשורשיו של דימוי האישה העירומה הרוחצת. דימוי "הרוחצת", הקושר את האישה לרחצה ולטוהר כמיתוס, טבוע בתרבות ובאמנות מקדמת דנא. מים נשפכים מהדלי שהיא אוחזת בו מוטה עד שהיא מתמוססת לשלולית ונעלמת לנגד עינינו. אבל גם אם פאפאיואנו שואל מתולדות האמנות והתרבות דימויים הטמפרטורות שלו נמוכות. הפצע כבר סוגנן ונקרש. היחסים התקבעו. הפוליטיות שלו עמומה ואישית. ומה שמאזן בחוכמה את ההעמדה המלאכותית, זו האיטיות, המֶשֶׁךְ, שהופכים את הזמן לנפשי, כזה שאין לו קשר לזמן השרירותי, ה"אובייקטיבי" של השעון.
בתמונה הסופית הרקדנים יוצרים מרצפת הבמה מערום של נוף ים סלעי יפהפה אולי שרידי ציוויליזציה, אדם אחד, אולי אדוניס שוכב בצד מביט אל האופק, ומישהו אחר עם דלי וסמרטוט מנגב את הבמה הספוגה, כאילו למה ששותק על ידי המהירות האנושית, יש סיכוי לקום לתחייה רק בזמן הנדיב של העזובה.
"היופי הוא הבטחה לאושר" הוא ציטוט מניטשה המצטט את סטנדהאל. ניטשה טען כי היוונים, שידעו וחשו בחרדותיו וזוועותיו של הקיום, היו זקוקים ל"יפה" כדי שיוכלו להמשיך ולחיות. ואכן לפאפאיואנו יש חוש מולד לצורה, לדימויים פיוטיים שנחרטים בחודי מחטים בזוויות העיניים. אבל "כיוון רוחבי“ היא לא העבודה הכי טובה שלו, כי כשהוא עובד עם מיתוס אחד (סיזיפוס, מדיאה) הוא מצליח לזקק באופן מבריק ומענג, מצחיק וקיומי את החיים. אז נכון שאפשר לצרוך את העבודות שלו ברובד הקומוניקטיבי והמיידי ביותר, שמהדהד לנו הצופים בחזרה את הטביעה המענגת והממכרת ביופיים האינסופי של דימויים באשר הם; אבל האינסופיות יוצרת השטחה, מצב ספיגה אבסולוטי, מקור בלתי-נדלה, חבית ללא תחתית של יופי-מלכודת דבש. יחד עם זאת דימיטרי פאפאיואנו הוא ללא ספק אחד היוצרים ששווה לנו להעניק לו את המבט שלנו ויהי מה. וכמה טוב שהוא בא.