פסטיבל המחול מונפלייה-המהדורה ה-42 (42e Montpellier Danse festival)

פסטיבל מחול טוב הוא לא אוסף של עבודות טובות, אלא יש בו סוג של אנרגיה שנבנית בתהליך. אלו התובנות שנשתלות בין היצירות, זה המתח, זה הגירוי, זה העינוג, זאת התחושה שאנחנו לא ניזונים באופן פסיבי. המהדורה ה-42 של פסטיבל המחול במונפלייה שהסתיימה ממש עכשיו מצליחה לעשות את זה בעזרת המנהל האמנותי שלה ז׳אן פול מונטנריי ששומר על עקרון פעולה זהה: הערכה, אהבה ונאמנות למספר מסוים של יוצרים, שיצירותיהם חייבות מבחינתו להיות מוצגות באופן קבוע, כדי שהקהל יוכל לשקוע לתוך היקום שלהם, ותגליות חדשות- היבט שיכולת התנועה המוגבלת בתקופת הקורונה מעט פגמה בו. השנה, מספר מונטנריי, פנו אליו לא מעט כוריאוגרפים ותיקים והציעו לו לקראת המהדורה ה-43 לחדש יצירות שלהן שעלו לפני 30 ו 40 שנה. ״רעיון שלפני 20 שנה אף אחד אפילו לא שקל אותו. כולם רצו את היצירה הבאה. היתה תחושה כאילו, אולי, עבור חלק מהם, יצירה אחת נוספת תהיה יצירה אחת יותר מדי בעולם הזה שגדוש במוצרים והצעות״.

העבודה ״MONUMENT 0.7: M/OTHERS״ של הכוריאוגרפית ההונגרייה אסתר סלמון (Eszter Salamon), היא דואט אינטימי אותו היא מבצעת ביחד עם אמא שלה. על פני משטח לבן בוהק ורך שבמהלך העבודה יכיל את הסימנים, העקבות, הלחץ, השריטות, האותות, של הממשי כפי שהוא נחרט והנכיח את עצמו בחומר, בוחנת סלמון את תהליך יצירת הקירבה מן המקום הטעון של התפרקות ושבירה. השבריריות והעדינות הן חלק מן החיבה היתרה  שחשים כלפיהן.  והעבודה מתגלה לאט מאוד. כבר בכניסת הקהל הן יושבות ביחד, שזירה של שני גופים שלמרות השפעת הזמן החולף הם דומים כל כך, תל ארכיאולוגי, מרחב פיזי וסמלי שבו הצופים יכולים להקדיש זמן להיכנס ולטוות פרשנויות הכרוכות בחוויה של כל אחד. אד של אינטימיות רכה עולה כששני הגופים נעים באיטיות ובאדיקות, נעים זה אל זה ומתרחקים זה מזה. כל תנועה זורמת. הרגל של האם מתרוממת נוגעת במצח של הבת, כמו דוחקת מחשבה. ואז סיבוב, גלישה, החלקה החלקה. פתאום אפשר לשמוע את כף היד מחספסת את השטיח, משנה את המרקם. כפות הרגליים משתלבות זו בזו, הן משתלבות, לשיער אין את אותו צבע אבל יש בדיוק את אותו מרקם. ראש מול ראש בעמידה על ארבע. רוכנות זו על גב זו, התנוחה הבאה כבר כמעט כאן בטקס מטריד שהוא אינטימי וניתן לשיתוף כאחד. והישיבה סביבן בזירה חושפת לנו כל פעם צד אחר שלהן שתלוי במיקום שלנו. בצד של מי את? נשאלת השאלה. סלמון היא כוריאוגרפית שמשתמשת הרבה בעבודות שלה במשחק של דקונסטרוקציה. דקונסטרוקציה שאינה מילה נרדפת להרס, אלא בעצם קרובה יותר במשמעותה למשמעות המקורית של המילה "אנליזה", אשר מבחינה אטימולוגית פירושה "לפרום" – מילה נרדפת וירטואלית ל"לא–להבנות" או ”לפרק". דקונסטרוקציה, כפי שמציעה ברברה ג'ונסון, היא תהליך של פרימת משמעות יחידה וקבועה של הטקסט, למען אי–יציבותו ומתן אפשרות כניסה לשכבות חדשות של משמעות ויישום. M/OTHERS  הן שלל מחוות-ניסיונות להבנות וליצור הקשר חדש לשברים אשר חזרו להיות חומר ראשוני, לידה של שלב קיום וצורות חיים חדשות. סלמון נותנת לנו תחושה שרק דרך אמא שלה, אשר מכירה את עברה כהוויה, היא יכולה להעריך ולבחון את מקומה היום. רק חבל שסלמון שהיא כוריאוגרפית כריזמטית שיודעת להיות צנועה אבל גם מונומנטלית מחלישה את הווליום שלה כדי להתאים את עצמה לאמא שלה. כי אמא שלה, כריזמטית לא פחות, וכשרואים את האופן שבו היא זזה, כשפוגשים בלִיבָּה שלה, ברור לגמרי שהתפוח והעץ קרובים מאוד. 

עבודה חושנית לא פחות וגם כן צנועה בממדיה, היתה טִיסָה (L’Envol) מאת הכוריאוגרפית והרקדנית נסארה בלאזה (Nacara Bellaza). המציעה דימויים הלוכדים רגע של נס, מחשיכה וממזערת אותו רק כדי שהדמיון ישוב ויעצים אותו. וזה מתחיל מגוף אחד בודד, שמתגלה בחושך כמו קו אחד ברישום פחם המתווה את אותה תנועה ואותו שבר. ואנחנו מתאמצים לראות, לפענח לעצמנו מה אנחנו רואים, החמקמקות תורמת לתחושת הינשאות וריחוף, והאויר הופך לחומר הפעיל של העבודה. בלאזה מספרת בראיון איתה שהרבה שנים הלך איתה אותו תצלום מפורסם של ״האדם הנופל״ שצולם על ידי ריצ'רד דרו,  כתב AP, ובו נראה אדם הקופץ אל מותו מהמגדל הצפוני של מגדלי התאומים בניו יורק. תמונה שקטה, שאין בה שום אלימות. הוא לא מתנגד, לא נאבק. נראה שהוא כבר לא חושש מההלם הממשמש ובא. מהבלתי נמנע. והעדר ההתנגדות, החופש שתחושת הנפילה מעניקה לגוף ולנפש, האפשרות לבטל את הפחד על ידי קבלת פנים למה שאנחנו הכי חוששים ממנו יוצר כאן מתח בין המיניאטורי והמונומנטלי. שואף להתפשטות הגשמיות. המדיטציה על המוות אינה על בשר מדמם, אלא על בדידות ועל מחשבה מהורהרת. ובלאזה שמעולם לא פחדה מחשיכה ממשיכה להשתמש בשחור העמוק כדי לבטל את האוריינטציה ותנועת הרקדנים הופכת למופע אסתטי כאילו נורמלי, מתבקש והגיוני. החורג מרצף הדימויים הפרקטים ומקבל נפח פואטי, איימתי. נוצרת סביבה מופשטת ואסוציאטיבית שהאדם מסתווה בתוכה, עולם נפרד שיש לשהות בו, לפענח אותו דרך הריצוד, ולהבין אותו. ואולי תמיד אצל בלאזה, המושא שלה ממוקם בעבר או בעתיד, לא בהווה. הגוף נכשל שוב ושוב להישאר בהווה. נע בין הזמנים, בתוך מרחב מעבר- כלומר מרחב פוטנציאלי, המאפשר חווית תפיסה לימינלית הנעה בין הדמיון למציאות ולבסוף מובילה להיפרדות מהאובייקט. והביצוע של ארבעת הרקדנים היה נפלא, אנושי, לא מתחכם, לא מתיפיף.

הפוליטיקה לא נעדרה מהיצירה של רובין אורלין (Robyn Orlin) עם השם הארוך we wear our wheels with pride and slap your streets with color… we said ‘bonjour’ to satan in 1820… הכותרת היא הומאז' לנהגי הריקשה, אותם גברים חזקים וזריזים משבט הזולו שהעבירו גברים לבנים ממקום למקום בדרום אפריקה, בשנות ה-70, בשיא האפרטהייד. היצירה החדשה מבוססת על הזיכרון של אותן ריקשות שאורלין ראתה במהלך ילדותה. הרקשות המקושטת בצבעים עזים, כיסוי הראש וצעדי הריקוד שלהם, האקרובטיות שלהם, הותירו בה חותם ותרמו לאמונות הפוליטיות שלה שהחלו באותה תקופת התבגרות להתגבש. בתוך יקום ססגוני יוצרת אורלין קברט פוליטי, קולאז‘ בימתי יוצא דופן שממזג עבודת וידיאו חיה עם מוזיקאים ועם רקדנים דרום אפריקאים צעירים ומרשימים מלהקת Moving Into Dance. אורלין עוסקת בכל מה שמפחיד, יפה, עצוב ומעוּנה בזהות האפריקאית העכשווית. האפריקאי, כפי שהוא מדומיין על ידי המערב, שמתפשט, מתחפש, נצבע, נשטף, משתנה תדיר, ולנצח נותר חמקמק. אקזוטי. ועל כל העומס הזה מנצחת הזמרת אנליסה סטורמן שקולה הרועם מוביל בעדינות את הקהל הצרפתי הלבן השקוע בכסאות בית האופרה, להיכנע לקצב: "קדימה, אחורה, קדימה, אחורה…" היא מפעילה אותנו, בתוך חלל האופרנ לה קומדי-מעוז הבורגנות, יוצרת מבלי שנרגיש, קולוניאליזם הפוך.

השנה היו לא מעט יצירות בפסטיבל ששילבו בין מחול למוזיקה חיה על הבמה. במרכז העבודה של הכוריאוגרף הברזילאי והטרנסג'נדר פול פי (Pol Pi), ״IN YOUR HEAD״ עומדת הרביעייה מספר 8 בדו מינור של דימיטרי שוסטקוביץ‘, יצירה שעל פי רישומיו, הוקדשה "לקורבנות הפאשיזם והמלחמה“ ונכתבה 15 שנים לאחר מלחמת העולם השנייה כ״רקוויאם לעצמו״. היצירה של שוסטקוביץ ביחד עם המפגש של פול פי, מוזיקאי ונגן ויולה בעצמו, עם אנסמבל קלידוסקופ קבוצה ברלינאית המתנסה במוזיקה אינסטרומנטלית דרך חקר הגוף והבמה הוליד את העבודה המשותפת.

בעזרת ארבעת המוזיקאיות, סופי נוטה בצ'לו, אנה פייבר ומיה בודט בכינור ויודפת מירון בוויולה, ביקש פול פי לחלץ את תמצית הקשר האינטימי, היומיומי, הקונפליקטואלי שלהן למוזיקה ולכלים שלהן. וזה התחיל עם סדרה של סולואים- מעין דיוקנאות מהדהדים של כל אחת מהן, התנועה באוויר מתווכת בין שפת התווים לשפת הגוף, בין הזמנים של שוסטקוביץ׳ לזמן הווה, כל הטיית אצבע, כל נשימה, כל רטט, רעד של הגפיים, הבעות פנים, מכניסים אותם לתהודה עם הפרטיטורה דרך הכלי, האובייקט הזה שהוא גם אינרטי וגם חי: הכל מצטלב עם האינטואיציה להציג את המוזיקה המגולמת. אלא שהאתגר שהוא מציב כאן עדיין לא מומש במלא עוצמתו. בגלל היכולות הפיזיות שלהן הנעדרות כריזמה, נותר פער בין הגוף החווה ובין העין הצופה בו בין המקום שמעיד שיש קשר בין פנים לחוץ, בין פני השטח לבין הגוף. אבל כשהן ניגנו בסוף, נדמה היה שהאגו שלהן נכנע מתוך פחד או עונג בפני התשוקה הסוערת שמשתלטת עליהן, וספסוף נוצר גוף-תיבת תהודה.

״Sacrifice While Lost in Salted Earth״ היא אחת היצירות היותר שאפתניות של הכוריאוגרף אומן שריפי (Hooman Sharifi) אולי כי מאז שעזב את איראן לנורבגיה ב-1987, הוא מעולם לא שב לשם ובעבודה שעלתה במונפלייה, היתה הפעם הראשונה בה בחר לעבוד רק עם רקדנים איראניים שחיים ועובדים היום באירופה. והעבודה מתחילה מסוף המוסיקה של סטרווינסקי לפולחן האביב, הלהקה עולה על הבמה ומתיישבת משני צדדיה, ארבעה מול ארבעה. בזו אחרי זה הם ניגשים לאמצע לסולו, גבם אל האור הדליל התלוי קרוב לרצפת העץ, מפזר זוהר חמים, בעוד הם נוטעים את כף רגלם האיתנה כחותמת. ויש מי שזרועותיה מתפתלות סביב הציר שלהן, כל אחד מיצר בתנועה שיחרור וחזרה-שימור. הטון מאופק ורק הדמיון כאוטי. ולרגע זה נסדק על ידי הרקדנית טארה פתחי השרה שיר אהבה אירני- סובייקט חד־פעמי הנושא עימו מארג שלם של מאפיינים חברתיים. אלא שבניגוד לטקסי הפולחן הפגאניים הקדומים, שהיו אירועים קהילתיים שבהם הקורבן נבחר בידי הקבוצה ומתוכה, דוגמת אלה שעוררו בסטרווינסקי ובניז'ינסקי השראה בפולחן האביב שלהם, כאן הסיפור הוא על חופש בחירה, לא על גורל. על הקרבת קורבן כאירוע עצמי ופרטי, תוצאה של בחירה ושל הקרבה עצמית למען הקהילה, למען האמנות. רוקדים את אותה כוריאוגרפיה עם הבדלים, ניואנסים קטנים, לצלילי הטמבור של המוזיקאי ארש מוראדי, מתכנסים לטקס קולקטיבי אבל נמנעים ממחוות גדולות, הופכים למעין מקהלה שמספרת סיפור מקוטע ולא לינארי, מחפשים מודוסים של חמיקה מן הבעיה הגנטית-המולדת שלא מאפשרת להם לרקוד, יוצרים עומק משותף בריק. אך כדי להבין משהו מן החיפוש והמציאה האמנותית שבתשתית העבודה, חייבים לתפוס גם את הנסיבות של האיחוד הזה.

העבודה החדשה של הרקדן והכוריאוגרף נואה שולר (Noé Soulier) זכרון ראשון ״First Memory״ חוקרת את הקשר בין מחווה לזיכרון ומתרחשת בתוך מרחב פואטי שניצבים בו שלושה לוחות המשמשים כקירות נעים בתוך הבמה. הכוריאוגרפיה מורכבת מתנועות אנושיות יומיומיות יד מושיטה או נרתעת, מישהו מוסר חפץ למישהו אחר, זריקה, התחמקות, תפיסה, תנועות הרקדנים מופיעות כסימנים, פיתיונות. שוב ושוב לוחות הקיר מוסתים על ידי הרקדנים, משנים את החלל, יוצרים קובייה לבנה כחלל תצוגה מוזיאלי לכאורה נייטרלי או חללים ביתיים. שני רקדנים חוזרים על התנועות, לזרוק, להכות, למשוך, לדחוף, לתפוס, לקפוץ, הפעולות מקובצות לרצף, עוקבות זו אחר זו בצורה זורמת, עד כדי כך שקשה להפריד אותן זו מזו ולזהות אותן בבירור. ויש גם הרבה קפיצות וגילגולים המחקר התנועתי של המחוות מתרחב באמצעות שיתוף פעולה עם הצליל המחמיר למדי של הפרטיטורה שהלחין קארל נאגלן. לקראת הסוף, כל אחד מהרקדנים מביא פיסות אלומיניום שונות לבמה ומעצב לתוכן את גופו. כאשר כל הלוחות עוצבו, הרקדנים עוזבים את הבמה מותירים את הפסלים המופשטים מנצנצים, הם טביעות הגוף שלהם, עקבות המחווה שלהם. אבל המבנה הפרגמנטרי, וריבוי הסולואים רק הדגישו את החוסר בחיבור פנימי וקוהרנטי בין החלקים, ולא היה ברור עד הסוף מה בעצם ביקש שולר לחקור. 

ועוד עניין: באחד הבקרים נערך טקס בחסות ראש העיר לחשיפת שני כיכרות משני צידי ה Cité des Arts, הקונסרבטוריום החדש לתיאטרון מחול ומוזיקה של מונפלייה. הכִּכָּרוֹת נקראו על שם הכוריאוגרף והרקדן הגרמני ריימונד הוג (1949-2021) שהיה גם דרמטורג אצל פינה באוש, ומבקרת המחול הצרפתייה ליז אוט (1954-2019). מאה מטרים מפרידים בין השניים. כשעמדתי שם בטקס החשיפה נזכרתי בסיפור של ניקול קראוס על סבא של חברה שלה, שהגיע לתחנת הרכבת גָר דֶה ל'אֶסט בפאריס אחרי שכל ארבעים ושניים בני משפחתו נספו בשואה. הוא היה רעב והתיישב במסעדת התחנה. המלצר הושיט לו תפריט והסבא, שידע רק יידיש, הצביע על אחת השורות באקראי והמלצר הלך וחזר עם ארטישוק. הסבא שלא ראה מימיו ארטישוק – את אותו דבר סתום וחתום מכל הדברים שבני האדם החליטו שהם אכילים, התבונן בארטישוק ושתק. המלצר שראה את כל זה והבין משהו, התיישב מולו ולימד אותו איך אוכלים ארטישוק. "הנה עַם שמוכן ללמד יהודי איך לאכול", חשב ובאותו הרגע החליט להישאר בצרפת לכל ימי חייו. ולמה אני מספרת את כל זה, כי מקום שקורא לכִּכָּרוֹת בעיר על שם מבקרת מחול וכוריאוגרף, הוא מקום שלעולם ארצה לחזור אליו.