״מקום״ מאת נעה ורטהיים ולהקת המחול ורטיגו

יצירתה החדשה של נועה ורטהיים, "מקום", ממשיכה את אותה תפיסה אקולוגית ורוחנית שלהקת ורטיגו חרטה על דגלה, יוצרת מרחב שנוכחות בו תחושה ואווירה חזקות, שאי אפשר להתעלם מהן. חלל שואב שעושה חשק להישאר בתוכו ולא לעשות כלום, העיקר לא לצאת חזרה לחוץ, העיקר להישאר תלוי בין האין ליש, להתמהמה, לפני שתכף חוזרים אל תוך העולם.

משמעות המילה "מקום" בלשון המקרא, כמו בלשון ימינו, הוא איזור מסויים במרחב. אולם בלשון חז"ל, המקום הוא כינוי לאלוהים. במובן שאלוהים אינו ישות שנמצאת בתוך העולם, אלא להיפך, העולם הוא ישות שנמצאת 'בתוך' האלוהים. ובמונחים קבליים: כשאלוהים רצה לברוא את העולם הוא יצר חלל פנוי בתוך עצמו, ובו נברא העולם. "מקום" מתייחס לא אל החלל החיצוני, אלא אל הפנימי, אל עולמנו הסובייקטיבי. לכל אדם יש מקום משלו, המבוסס על רקע היסטורי ומשפחתי, על גנטיקה וחינוך, על הלחצים החיצוניים והאופי הפנימי. אין לך דבר, ואף אין לך אדם, שאין לו מקום. אולם האם גם האדם יכול לצאת ממקומו, או שמא הוא נידון להישאר לכוד לנצח במקום שבו הוא נתון?

ב״מקום״ עוסקת ורטהיים ״ב‘צלם' וב'תבנית'. הצלם הוא התוכן, הרגש, הנשמה וכל המערכת הפנימית. התבנית היא הגוף, המבנה שעוטף ומחזיק את הכל. ובחיפוש המתמיד לשוב אל המקום שמקרב אותנו אל עצמינו, בתוך עולם שיצא ממקומו ואיבד משיווי משקלו״ (מתוך התוכנייה). ביחד עם המוסיקה המקורית של רן בגנו ועיצוב התלבושות של ששון קדם שאתם היא משתפת פעולה תקופה ארוכה, מצליחה ורטהיים להכניס את הצופה לאווירה לכידה ועוטפת יוצרת טקס ללא נוכחות מכנסת, ללא דמות אל, בסגנון מאגיה עממית, שמנסה להתמודד עם הנעלם. מצד אחד: המאגיה של השם והתנועה הסיבובית, שכורכת את התרבות עם הסדר של הטבע, ההופעה וההיעלמות. מן הצד האחר: גלגולי חומר בחומר- בולי עץ גדומים וחשופים, ואצירה בחומר של רוח-אנרגיות, מחשבות, התכוונויות. הרקדנים הם גוף וצלם. שבט מדברי העומד לפני גילוי, או שהוא כבר בתוכו.

ולכידות המרכז מתפרקת ומתגבשת שוב ושוב לדואטים, לסולו קצרצר ואינטנסיבי, לטריו מעודן, לתנועה של כל הקבוצה, כל מבנה משמש בו זמנית כהצעה אחרת של קיום. ויש רגעים שהמוזיקה סוחפת קדימה, בבהילות, כאילו דבר מה עומד להיות מוכרע. והרקדנים נראים כרצים מעל הקרקע, קבוצה של חלקי-שלם שמחפשת את פתרונם. ויש לא מעט קטעי אוניסונו, משפטי התנועה הארוכים, הולכים ומתערסלים ושוקעים זה לתוך זה הבא אחריו. ולמרות התנועות הנמרצות של הרגליים, את ההיגוי המדויק מעניקות תנועות הזרוע ההרמוניות עד שונדמה שבאצבעות-בכפות הידיים, נמצא האדם כולו.

ובולי העץ הופכים למיטה, לאלונקה, למזבח, למדורה, לבית, מחסה, לשביל רחב, לגשר, לפסל אלילי-עגל הזהב סביבו רוקדים תשעת הרקדנים הורה, במופת של שִכחת העצמי. באחד הרגעים הזכורים ביצירה שני רקדנים אוחזים בחוזקה בול עץ ארוך, במרכזו נתלית רקדנית. יחד הם מעלים את תמונת אותם מרגלים שנשלחו לתור את הארץ השבים עם אשכול ענבים גדול אותו הם נשאו על מוט. פרי אותה ארץ, זבת חלב ודבש אבל גם חיה שניצודה ונעקדה. נכנעת בסוף למה שעקד אותה, נושאת בזרועות מורמות את המוט, לבדה.

״מקום״ היא עבודה ליטרלית, סגורה בתוך עצמה, עם איכויות אסתטיות, המציעה חוויה אקסטטית שלוחצת פול גז. גווני האמצע, שהם הטווח בו אמנות רוחשת מתרחשת, חסרים. כך שגם התנועה של המטפוריזציה – המעבר בין שדות משמעות, ההתקה למקומות נוספים לא ממש מתאפשרת.
כדי שטקס יצליח צריך לקחת אותו ברצינות, להיעתר לו. הטקס תובע את ההשתקעות בו, ההיסחפות לתוכו, האמונה ביכולתו. ולכן גם ויתור: על שלטונה של התבונה, על הרציונליזם החותך, על השיפוט הביקורתי. ואולי זה גם חלק מסימניו של המהלך ב״מקום״: כאילו אין צורך לנסח משהו מחוץ לעבודה עצמה, אלא רק להיכנס לטקס, לתוך אותה מערכת הרמטית, בה אין כל מקום למחשבה מנוסחת. המחשבה הוחלפה בחוויה.