A Corpo Libero ו-R.OSA מאת סילביה גריבאודי

בתרבויות מסורתיות היה ל"שומן" ערך חיובי, לרוב קשור אסוציאטיבית לערכים כגון בריאות, שפע, שמחת חיים, חושניות ומזג נוח. כבר בתנ"ך מוזכרת דמות אישה ושמה "רחב". אמנם לא נאמר במפורש ששמה של רחב, מתאר את מימדי גופה, אך בעברית, השם "רחב" פירושו: גדול, מתפשט, שופע, ולפי לפי התלמוד, היא מוצגת כ"בעלת יופי אגדי“. במהלך המאה ה-17 האמן הפלמי פול רובנס צייר נשים יפות שופעות בשרים ושומנים. כל זאת בניגוד לדימוי ה"שמן", אשר בתפיסה התרבותית המערבית, הקוסמופוליטית והדקדנטית. מסוף המאה ה-19 ומתחילת המאה ה-20 נשים גדולות ממדים הוצגו בגלויות ובפרסומות כגרוטסקה, כפסוּלות וכחסרות שליטה עצמית.

הכוריאוגרפית האיטלקיה סילביה גריבאודי (Silvia Gribaudi) מעמתת בעבודות שלה את הקהל עם אותם גופים אשר חושפים באופנים שונים את רבגוניותה ואת טבעה הבלתי יציב של הגופניות. חותרת תחת ההנחות המקובלות במחול בדבר נחיצותו של גוף חטוב ומשוכלל. מאפשרת לצופים לנעוץ מבט, להתבונן במה שלרוב לא מקובל ללטוש בו עיניים, במקרה זה – הגוף השמן, השופע.

בעבודה R.OSA, שגריבאודי יצרה ב-2017, נכנסת לבמה אישה גדולת מימדים, לבושה בבגד גוף מבריק בצבע טורקיז ובקוקו גבוה. מיד עולה בדמיון דמויותיו השמנות של פרננדו בוטרו, האמן הקולומביאני בן זמננו. במהלך המופע, השחקנית קלאודיה מרסיקנו מתרגלת ומלמדת את הצופים, סדרה של ״עשרה תרגילים לווירטואוזיות חדשות״, כמחווה לקלטות הכושר של הכוהנת הגדולה ג׳יין פונדה שנוצרו בשלהי שנות ה־80, בשיאו של טירוף הרזון והבריאות האמריקאי ורגע לפני פרוץ ההרואין שיק של ראשית שנות ה־90, כל ידי מי שהפכה את אימוני הכושר הביתיים ללהיט מיינסטרים.

התרגיל הראשון הוא תרגיל שחרור קולי, מרסיקנו מגרגרת, נושפת, תוך גלגול השפתיים והרעדת הלחיים והגייה עדינה של העיצורים והמעברים  בין התנועות לעיצורים עם אחד השירים היותר מוכרים של זמרת הקאנטרי, דולי פרטון, השיר Jolene שיצא באוקטובר 1973, דולי העצובה והמתחננת פונה למישהי בשם Jolene בבקשה, שלא ׳לגנוב לה׳ את הגבר אותו היא אוהבת, כדי שיוכלו להמשיך להיות ביחד. לאט לאט הדמות הגדולה ממלאת כמעט לחלוטין את החלל בביטחון ובשלווה. אין בה לא מתח ולא אי שקט. ובקלילות מפתיעה היא מצליחה לזקק מתוכה פשטות נדירה ונכספת. תוך רגעים ספורים הופכת ההופעה לריקוד קבוצתי בו אפילו הצופים הספקנים ביותר מרשים לעצמם לקום ולזוז, לא מצליחים לעמוד בפני ההתלהבות הסוחפת של מרסיקנו.

בתרגילים הבאים היא מנחה את הקהל כיצד להרגיש כמו מלף או מלכה, מנסה לצייר בעזרת הגוף הברות של מילים איטלקיות אהובות, כמו "רומבו" או "פורצ'טה". כושר ההבעה של הפנים והמאמץ שהיא עושה בהגייה של המילים שנבחרו יוצר מרחב מחיה מצחיק. ומשהו בפער בין מימדי הגוף למחוות הקטנות כמו בורא מחדש את העולם מאמת ידה.

לקראת הסוף, היא פושטת באנחת רווחה את בגד הגוף ונשארת בתחתונים וחזיה שחורים, מפליאה במימיקה אפית של גבות ושפתיים לצלילי Toxic שיר פופ-דאנס של בריטני ספירס, זה גם השיר שהוציא את בריטני מהנישה של זמרת לילדות חרמניות ותענוג אסור למבוגרים מודעים, וקיבע את מעמדה כספקית להיטים לגיטימית. המקצב רקיד ושבור מבלי להתחכם יתר על המידה, הטקסט ממזרי המלים חרמניות וממוסטלות כולם יוצרים הרמוניה אחידה ומענגת. אלא שבניגוד לבריטני שגילמה בקליפ פנטזיה גברית קלאסית בדמות דיילת, לצד צילומי עירום מלא מצופה פירורי זהב, מרסיקנו איננה נעלמת בכוריאוגרפיה. נהפוך הוא, כל ניד וזיע בפניה מעיד על מהפכת הגוף שמתקומם. בסוף היא מתיזה מים על הבמה וחוצה אותה מצידה האחד לשני בצלילה בסגנון בתולת ים. לרגע נדמה שהחיזיון כולו הוא כטקס פגאני בגירסה הוליוודית שהשתבש באופן נפלא.

בעשורים האחרונים ניכר שינוי מהותי ביחס לגופו של הרקדן ביצירת המחול. יש התייחסות הולכת וגוברת לסובייקטיביות שלו, לייחודיותו, למוצאו האתני ולהקשרים החברתיים-היסטוריים מהם הוא מגיע.תמימות בה ניתן להתפעל מאסתטיקה של גוף נע ורוקד באופן מושלם או וירטואוזי נדמית יותר ויותר כנחלת העבר. פירוק מושג הסובייקט ועיסוק באלמנטים שבבסיסו מובילים לאסתטיקה מסוג חדש שאינה נפרדת משאלות נוקבות בדבר מהותו של ה"סובייקט" באופן כללי.

R.OSA מציעה ביקורת אמיתית על הכורח לראות, על הכפייתיות האופטית, על נוכחות שלא מצייתת לאיזושהי תוכנית בה לרקדנית יש אפשרות לשבור את החוקים, ללכת נגד הזרם הניאו-ליברלי שמקדש את החזק והוירטואוז, ולכן כפי שאומר אנדרה לפקי "ללכת נגד זה, זה לא לפרק את המערכת אלא לפרק את עצמך, לפרק את הסובייקט“. וזה בדיוק מה שמרסיקנו עושה, מפשיטה את הגוף מהאידיאולוגיות המובנות בו כמו למשל אידיאל של סימטריה, יופי, נשגבות או תנועתיות וירטואוזית, משאירה לנו מאחור קליפות נהדרות של קיומה הארצי.

לעומת זאת, A Corpo Libero הסולו של 15 הדקות מ-2009, אותו ביצעה גריבאודי בפתיחת הערב במרחב הציבורי, נשאר אנקדוטלי ונשכח, לא באמת מצליח להשמיע את קריאת המרד של אישה שוחרת חופש.

העבודה עלתה במסגרת פסטיבל תל אביב דאנס