״דברים ראשונים״ מאת מיכאל גטמן

נהוג לחשוב שמלים משקפות את המציאות, אך אבחנות של מלים הן רק רדוקציה מילולית לקיים; הממשות קיימת בלי תלות במושגים המגדירים אותה. התודעה האנליטית מנסחת מושגים על המציאות, וחלק ניכר מחיינו מתנהל בגבולותיהם, אבחנות מושגיות הן לפעמים שימושיות, אבל בפעמים אחרות הן מפריעות ליכולת לחוות את המציאות בספונטניות, מתוך נאמנות להווה ולמה שקיים בו ברגע נתון.

״כיצד, אם כך, נדבר על 'זה'? נבין את ’זה‘?״ שואל גטמן ומציב בתוך חור שחור גוף ללא יחסים עם העולם החיצון הצולל לתוך מרחבים פנימיים, קורס לתוך עצמו ומחפש. הגוף נוכח אבל עוד לא לגמרי נראה. ולרגע מתקיימת האיכות החריפה של לכידת עין הצופה בלי מענה הולם, בלי להחזיר לו דימוי מלבד כתם מופשט. ויהי עור. זאת הראשית.

והעלטה מפנה את תשומת לבנו לפרטים הקטנים, לתזוזות קטנות, למתח האלים, הבלתי אפשרי שיוצרת אחיזה נוקשה, ברגליים הכרוכות זו בזו. הגֵּו, ירך, כף היד. הגוף הוא ספק בית, ספק תא מאסר שממנו מבקשים להימלט. מנוטרל במכוון מהתכונה המרכזית שלו, להתגלגל, לנוע. יש זמן להשתהות בתוך הפרדוקס של קטיעה והמשכיות, לפני הכניעה לרצף הלינארי של הזמן, לתנועה הרציפה של החיים;

ב״דברים ראשונים״ החומריות של הגוף הרוקד היא הליבה, התנועות נולדות מתוך עבודה פנימית כנה אל מול המילה שהיא תוצר של התודעה המבחינה, אך גטמן הולך אל מעבר לגבולותיה של תודעה זו. מחדש את הרעיון של מעין שפה יחידה במינה, אי שם בין המחווה למחשבה. It It It ניתזת המילה מפיו של הרקדן אריאל גלברט בזמן פעולת הושטת ידיים קדימה והמרפקים ננעלים. המילים לא מוסרות ידיעה ברורה על העולם, אלא מעבירות תהייה, ספק ושאלה עליו.

ברגע אחר הפה נפער והידיים המאוגרפות מושטות אחורה, האם הדימוי מתרחק מהאמת או מצביע על האמת עצמה, המתרחשת ברגע זה. והריקוד הפיסולי המאוד חומרי ופיזי הזה, מקוטע, אין רצף שלם ומוגדר, כמו מצוי תדיר במצב של סף, מחזיק מבוע נפשי. ואלה, הפירוק וההתבוננות, המסבים הנאה ובוראים יופי, אותם יש לפרק ובהם יש להתבונן וחוזר חלילה.

הברות משונות נפלטות, ממלטות מחוות שבורות, היגדים נתקעים בגרון.שוב ושוב אוזלות המילים ומתנקזות אל תוך הדימוי, שוב ושוב מצביע גלברט על קווי-המגוז אשר הופכים לקווי מילוט, על האפשרות לצאת מהמילים ולהיכנס אל הדימוי. במקרים אחרים, משמעותיים יותר, מותמר הדימי אל המילה והופך למארג של ראייה ותנועה מדומיינות. צמרות עצים, עננים וקפלי בדים. זו גם תזכורת שתנועה אינה תכונה או מאפיין ייחודי של בני אדם, אלא אחת מאבני היסוד של הטבע כולו. אולי רק ככה אפשר לגעת באנושי.

ולפעמים נדמה שגטמן מרוסן על ידי הידע, אבל הידע מצדו נסוג שוב ושוב לטובת הרפתקנות ומשחקיות. מה גם שהעבודות האחרונות, הסולואים: ״דברים ראשונים״ ו״Am I״ בביצוע טליה פז, חדות מהישנות. הן החלטיות, בלי גנדורי־יתר, מוטב היה שיוגשו כשיא נוכחי. פעולת הכוונון הפנימי של העצמי בהן עדינה ומורכבת. הכוריאוגרפיה של גטמן מוקדשת כולה, כך נדמה, למתח שבין התגברות להרשאה עצמית; התגברות על יצר וכניעה לו, התגברות על הבנאליה או דווקא על האינטלקטואליות ה"מסבירה" את המחול, לצד הרשות הנדיבה להיסחף אחר קסמו, הרשות להתלהב מגילומו כל פעם מחדש כמופע ייחודי.

העבודה ״דברים ראשונים״ היא יצירה תובענית ומהפנטת המובילה אותנו לא אל איזה שיא, קו גמר, אלא להיפך, אל עבר המחשבה על התחלה. מנסה באומץ לומר דבר-מה עמוק ומעמיק. ומצליחה. לא מעט בזכות הביצוע של אריאל גלברט שיש לו איכות של פצצה מתקתקת.

העבודה עלתה במסגרת פסטיבל תל אביב דאנס