״טאטרי״ מור שני ולהקת פרסקו

"טאטרי –TATRY", מופע מחול לשמונה רקדנים שיצר הכוריאוגרף מור שני ללהקת ”פרסקו“, היא עבודה צנועה ומסחררת, משחק מרהיב בכאוס. בתוך דינמיקה בלתי ניתנת למעקב ולשיחזור, כמופע חד־פעמי, מזמנת ״טאטרי״ לצופה טביעה מענגת וממכרת ביופיים האינסופי של דימויים בתוך הווה דחוס.

את ההשראה ל"טאטרי", שאב שני מהיצירה המוזיקלית של המלחין הפולני, הנריק גורצקי שנכתבה על רקע התמוטטות הגוש הקומוניסטי ומתוך מודעות פוליטית עמוקה. גורצקי התפרסם בעיקר בזכות "סימפוניה מס' 3" מ-1976 שידועה יותר בשם "סימפוניית שירי היגון". הסימפוניה מבוססת על משפט שכתבה על קיר צעירה יהודייה בתא מעצר של הגסטאפו בפולין בזמן מלחמת העולם השנייה, והיא הוקדשה לזכר הנספים בשואה. בתחילת שנות ה-90 היצירה יצאה על גבי דיסק, זכתה להצלחה גדולה ונמכרה ביותר ממיליון עותקים ברחבי העולם. יחד עם העורך המוזיקלי איתמר גרוס, התיך שני מקטעי יצירות של גורצקי לסימפוניה אחת, חדשה, מה שהקנה לעבודה לא רק את הסאונד אלא גם את תחושת הסחרור והתנועה הסימולטנית המתמדת, העומס והמתח הפורה בין המרכיבים השונים. מאזן כוחות דינמי, פעיל ומרתק של שני יקומים מקבילים שכל אחד מהם יוצר במדיום אחר. מגשרת ביניהם איזו תחושה עמומה של משהו שלא מתמסר עד תום.

ובתוך תקופה המתבטאת בסדר מול כאוס, חוקים והסכמות שנטרפים, מזקק שני באופן מבריק ומענג, את הקיום בעולם שנמצא במצב רוויה קבוע של דימויים. בונה ומפרק מבנים, נע בין התפרצות ואיפוק, באיזה חופש פראי פיגורטיבי, המאפשר לו לנוע בין רמות וסוגים שונים של ריאליה. אוסף את הרקדנים לתוך איזה יחד במבנה ממושמע אוניסוני, אבל גם כמעט מיד מתנער ושולח אותם לדרך פראיים. וגם בתוך הקבוצה שומר שני באדיקות על מקומו של הפרט. לא כופה את היחד, להסתנכרן או לייצר קנון, אין אחדות, יש קבוצה ובתוכה לכל אחד מהרקדנים גוף, שפה וצבע משלו. והתנועה מתקיימת תחת תנאים טבעיים כמו מומנטום, מהירות, גובה. חוקי הטבע והכבידה, השעשוע שיש בהם או ההתגברויות הקטנות עליהם שמייצרות תנועה, בין הנוזלי הזורם, למרובה ולמשתנה ומשם ליצוק ולקבוע. העין של הצופה מוזמנת לשוטט במרחב הנראה ולגבש לה עלילה או לבחור במצב צפייה של העדר מוחלט של עור ושל פילטרים, מצב ספיגה אבסולוטי.

והכל מתחיל בסולו יפהפה, רקדנית יחידה מתמקמת בצד שמאל של הבמה ומביטה בקהל, כשהמוזיקה תתחיל היא תנוע כמו קשת דקה וארוכה על כינור, הזרועות נשלחות הצידה חדות וזריזות כמו ממלאות מגילה עדינה, צרה וארוכה, בעפרון שחור בלבד. ואל מול מחוות הידיים המהירות הגוף נשאר חזק ויציב מספיק עד שמרגישים את הרטט, מה שמאפשר לצליל להדהד בנו היטב. ויש רגעים שהגוף ניתז, נח לשבריר על גוף אחר ומחליק, התנופה מותירה שובל שמתפזר. ובין זוגות שהופכים לרביעיות לשלישיות ושוב ליחידים, מיטיב שני לבחור פראזות תנועתיות ולתזמר ביחד את מכלול הרגעים, מאפשר לרקדנים לגלוש ולפלוש זה לזה מבלי להשתלט, מכירים זה בזה בנגיעה אגבית, בהנחת יד זו על לחיו של זה, המצח אל מצח, בהתחשבות, במבט על האחר שמופעל כל הזמן, כל אחד מהמשתתפים מאופיין בסגנונו ובעולמו במובהק. והכל גועש ורושף חיות, והתנועה בין הנייח למתפרץ, נותנת לנו תחושה של יקום אחד מסוכסך שאיבדנו בו את קו האופק. 

הכוריאוגרפיה של מור שני מרשימה ומפתיעה במיוחד בזיקות ובהקשרים הפנימיים שהוא מיטיב לארגן, מבלי לדחוף את אלה קדימה אלא כהצעה לא הכרחית אך מעשירה. מצליח לשמור על אווירת הבלגן הפורה, מתוך אהדה אקטיבית לשפע, תוך הסתכנות בכלומיות, יוצר מרחב מובהק של שלם הגדול מסך חלקיו. בסוף, שמונת הרקדנים יצמדו לקלעים של הבמה, דוממים, כמו חומר־נפץ קר ממתינים להצתה. יוצרים מאזן חדש בין היש לאין.