"רנסאנס" מאת מאיה לוי וחנן אננדו מרס

יש איזה קשר מרתק בין המילים בגד ובגידה, שמעורר את שאלת ההקשר בין הבגדים לחטאים, בין הכיסוי לבין המהות, בין הקנקן למה שיש בתוכו.  האם בגדים הם מציאות של עיוות שיצרנו כדי לא להישאר נאמנים לטבענו? ואם מופע המחול הוא בעירום אז מה קורה לקנקן ועל איזה יש בתוכו אנחנו בדיוק מתבוננים.

העבודה "רנסאנס" פושטת את הבגדים כדי לבחון את ההשפעה של העירום על עבודת התנועה של הגוף, תוך נסיון לחקור מוחצנות, בושה, גנריות וחופש בתוך פעולות ומפגשי גוף בתוך מחול. הכוריאוגרפים לוי ומרס  מפנים את תשומת הלב שלנו ליופיין של תנועות רגילות ופשוטות וכן ליופיים של גופים כמעט מן המניין, במגוון תמונות מומחזות.

תמונת הפתיחה מבטיחה גדולות ונצורות. קבוצה של שישה רקדנים נעה בישיבה על הריצפה בתוך מעגל קטן. גופם העירום מקושט בפריטי לבוש נשכחים, מתקופה אחרת- צווארון מניפה, קרני צבי, תכשיט צוואר, חפתים לבנים, שרוולי פרווה. והם צמודים זה לזה, נוגעים בריפרוף, נעים בדבוקה אחת מלאת טקסיות, שמבודדת את התנועות עצמן, על מנת שייבחנו ויזכו להערכה כעצמים שיש להם תוקף וקיום עצמאי.

הנה ליקוק קל, נגיעות מרפרפות של גוף בגוף, תקיעת כף, צחוק פרוע שמרטיט את הגוף, מציג אותו לראווה, יוצר בו איזה עיוות תוך כדי ביטוי הרגש. טריו נשים עוצמתי מזכיר לנו שמול קהל אין פעולה פשוטה או טבעית- כל מעשה שנעשה הוא משחק. דואט שמבליח לרגע לבוש צורם לעין. ואז הם מקלפים את הבגדים בנחת, אחד אחד, מניחים על נקודת החיבור של כפות הידיים, חוזרים לנקודת הבראשית שבה הדברים קורים מבלי להיעצר.

"רנסאנס" הוא מופע של מחוות אקספרסיביות עם דימויים שמציירים רשמים חדים, שאותם מוחקים המעברים המהירים, המזכירים איבודי הכרה. אבל חסר סידור מוקפד ופואטי של דימויי החזות, ויש די מקריות אבל חסר אותו מבנה שיכול להחזיק הכל.