אנסמבל בת שבע- " ועדיין" מאת דניאל אגמי “BILL" מאת שרון אייל וגיא בכר:
הערב החדש של אנסמבל בת-שבע -הלהקה הצעירה, מורכב משתי יצירות: ”ועדיין" מאת דניאל אגמי לצד
"BILL" מאת שרון אייל וגיא בכר. גם אגמי וגם אייל הן כוריאוגרפיות מחונכות גאגא היודעות למתוח היטב את המרווח בין המפרקים ולשטות בנו עם עיקולים חדשים, משתמשות בשפה של אוהד נהרין כקרש קפיצה.
אחרי ש"שולה" של דניאל אגמי הועלתה כאן לפני שנתיים ב- 2013 הזמין אותה אוהד נהרין ליצור עבודה מקורית נוספת לאנסמבל בת־שבע.
ב״ועדיין״, העבודה החדשה שלה, יש איזה יופי נשגב, עתיר חושניות בארוקית. הרקדנים בבגדי קטיפה בגוון בורגונדי מוצגים באופן אסתטי ומעוצב להפליא, כמעט כמו מוצגים המסודרים בוויטרינות של זכוכית ובמגירות נשלפות שאפשר לבחון באמצעות כפפות לבנות, הנבחנים בזמן אמת. אין כאן עלילה אלא חקירה כנה ופשוטה של מחוות מקצבים ומבנים בחלל. והכל מתחולל כמעט כל הזמן בדממה, באיזו התעקלות גופים לתנוחת גשר, בהנחת ראש על ברכיים, ביופים של הרקדנים המתקדמים על בהונות בשורה עורפית או חוצים את הבמה באיזה גאלופ סוסי אציל. יוצרים מרחב עגום ומלבה של עקבות, של סימנים מתפקעים וסתומים. נשטפים בזרמים של אור צבעוני, כְּלַבה פסיכדלית, המעצימה את הפאר האימפריאלי.
אל הקור המחושב של המינימליזם של אגמי מחלחל חום אנושי, רגש המחמם מעט את הצורה והחומר כמו מבפנים.
כפרספקטיבה מרובת נקודות מגוז הנפרשת במרחב בו הגוף נמצא כל הזמן בקונפליקט בין ההתארכות לבלימה.
ונכון שלא הכל מצליח להחזיק את אותו מתח-לא הקופסאות הנזרקות אל הבמה, לא הטיפוס והירידה מהקיר בעומק הבמה, ולא התאורה שהחילופים הדרמטיים שלה נחווים לעיתים כעובדה שאין לה הוכחה. בכל זאת ״ועדיין״ מצליחה לצבור תמונת מצב חורכת על אודות בדידות חובקת כל, בדידות הנחווית כעובדה שאפשר להוכיחה. ותודה לאל על השקט האמיץ שמניח לנו לחזות בגוף הרודף אחר הסטרוקטורות הכמעט ארעיות, ולחוות את רישומו.
"BILL" של שרון אייל וגיא בכר עלתה ב-2010 והיא מוגשת כאן בגרסה רזה ומהודקת של 30 דקות. שלושת הסולואים הפותחים הם עוצרי נשימה וביחד עם המוסיקה המוכרת כל כך של אורי ליכטיק, יש תחושה של חזרה הביתה, של מפגש עם איזה גרעין מקור של שרון אייל הרקדנית, ובעיקר עם משהו נקי מכל תעלול או פעלול או רגע שאין בו צורך. זו עבודה פיזית מאוד והרקדנים העטופים בבגד בצבע גוף ובשיער כסוף נראים כמו חבורה משובטת בתוך איזה טקס שבטי חורכים את הבמה. ויש משהו יותר מרוכך בגרסה הזו של אייל ובכר שפחות מסתמך על הריקוד האינטנסיבי הקבוצתי ונותן מקום גם לאינדבידואלים לנצוץ ואלה מלאים עד גדותיהם.