להקת המחול מרק מוריס:

להקת המחול של הכוריאוגרף האמריקאי מרק מוריס מביאה איתה משב רוח רענן. נדמה שהרקדנים שלו רוקדים במין חדווה, מתוך שמחה אמיתית על מה שהגוף יודע, והמוזיקה החיה נותנת תחושה שהכל קורה עכשיו בזמן הווה והוא חד פעמי לגמרי. וגם אם יש יצירות שהן פחות טובות מאחרות, זה עדיין שווה את תשומת לבנו.

ביצירה שפתחה את הערב ״נפילה במורד המדרגות״ (1997) החיבור בין הכוריאוגרפיה של מרק מוריס לסוויטה השלישית לצ׳לו סולו של יוהן סבסטיאן באך, יוצר איזו עוצמה משכנעת. מוריס משליך אותנו בבת אחת לאמנות המתהלכת בגדולות, שפתה מאז'ורית והיא מדברת על השאלות הגדולות של הקיום באמצעות הגוף והחושים, בתנועות תפילה או מלמול או שרבוט, שכמו נוצרו בסערת רגשות או מתוך החמרה כמעט מענישה.

הרקדנים העוטים טוניקות קטיפה בעיצובו של אייזיק מזרחי המטשטשות את זהותם המגדרית, נעים בתוך אווירה בארוקית איטיים ואלגנטים, באיזה רצף שמזכיר ריקודי חצר אריסטוקרטים. לרגע הם מרחפים כמו דמויות בקתדרלה מעלה ומטה על גרם מדרגות העץ הניצב במרכז הבמה. מסתחררים סביב עצמם, עד שהמערבולת הלא־מובהקת הזאת היא תהום שחורה הפעורה בפני הצופה, או הרוח המרחפת מעל התוהו; עומדים בשורה ארוכה כבתפילה, הידיים כל הזמן חותרות בכוח, מפלחות את האוויר כמקח עם המוות ועם האין-סוף, שואפות להימתח כלפי מעלה. לרגע הם משתהים, יוצרים קונגלומרט המזכיר אנדרטה שמיימית ואז הם מתרסקים ביחד עם הצליל המייסר של הצ׳לו הבודד. בסוף רקדנית בודדה נוסקת וצוללת מהמדרגה העליונה לזרועותיהם של עמיתיה. זהו מחול הנע ממקצב מהיר של עליזות רפרפנית  חסרת דאגה עד איזו קדרות כאובה. בסיומו יש תחושה של מעין היחלצות רגשית פתאומית, כמו בסיום טרגדיה.

ב״מטען״ (2005) לוקח אותנו מוריס אל איי מלנזיה באוקיינוס השקט. השם של היצירה ״מטען״ (קארגו) נבחר על ידי מוריס משום שעל פי האמונה של הילידים שם, כל סחורה שהגיעה מהמערב נשלחה אליהם על ידי רוחות אבותיהם. הרקדנים בבגדים תחתונים בצבע שמנת, נדמים לאיזו חבורה ילידית הבוראת את עצמה תוך כדי חקירה ודיאלוג עם מוט במבוק ארוך. המוט הזה שיתווספו אליו בהמשך שניים נוספים, יוצר על הבמה תמונות אינספור הנחרטות בזיכרון: נתלים הפוכים כמו בהשתלשלות משחקית או כמו חיה שניצודה או כמו קדושים מעונים על צלב. זוג רקדנים אוחז במוט הבמבוק משתי קצותיו ומתקדם בצעדים מדודים כמו בתוך פולחן תוך כדי ניעות אגן. מוריס מצליח להנחית אותם אל הקרקע, ליצור בעבורם תשתית כל כך בסיסית, קדם־שפה, ומשם להמריא. סוג האקספרסיה שלו יוצר דרמה אנושית זוטרה ומשום כך כבירה.

החלק השני של הערב היה חלש. בסולו היפה ״שלושה פרלודים״ למוסיקה לפסנתר של ג׳ורג׳ גרשווין הביצוע לא היה מספיק מסוגנן וחסרה לרקדנית לורל לינץ’ הכריזמטיות לשאת את הכל במיוחד אחרי ביצועים בלתי נשכחים של מוריס בעצמו במקור ושל מיכאיל ברישניקוב בהמשך. ביצירה האחרונה ״חגיגת מחול״, ריקוד עם כפרי, הכוריאוגרפיה הרגישה שמרנית ומינורית, קצת תפלה מעין שמחה עולמית כללית. ויש מי שאוהבים בדיוק את זה.

קרדיט צלם – Stephanie-Berg