״MJ מייקל ג׳קסון״- תיאטרון מחול אודיסאה

המילה "כוכב" נזרקת לחלל האוויר יותר מדי בקלות בשנים האחרונות. כל זמר בינוני או כוכב לרגע מקבל את התואר המחייב, בלי שהאנשים שמכתירים אותו מבינים בכלל כמה גדול מהחיים צריך אדם להיות כדי להיות זכאי לסופרלטיב. מייקל ג׳קסון הוא ללא ספק כוכב, סופרסטאר. ילד שחלם ללכת על הירח, המריא כמטאור, חי בסטנדרטים שלקוחים מגלקסיה אחרת, והוביל את הקריירה שלו להתרסקות כואבת כמו גןף שמימי שנכנס לאטמוספירה של כדור הארץ ונשרף. 

בקיץ שבו ניל ארמסטונג הלך על הירח, מייקל ג'קסון היה ילד שחור עם כישרון מוזיקלי, עוד שנייה בן 11. אבל בהמשך תהפוך ׳הליכת הירח׳ שלו בז׳קט עור אדום, בקליפ ל״מותחן״- אלבומו הנמכר ביותר בכל הזמנים, לבלתי נשכחת. אגדה מפתה שהתקשורת שבה והופכת בה. וגם להקת תיאטרון מחול אודיסאה מסולט לייק סיטי, מגיעה אלינו עם MJ מופע שהוא מחווה למלך הפופ, של הכוריאוגרף והמנהל האמנותי של הלהקה, דריל ייגר. מופע שהשלד שלו הוא שיריו הפופולריים של ג׳קסון והמחול שבו מערבב ג'אז, עם היפ-הופ עם סטפס, ריקודים סלוניים, ובידור ברוח ברודווי, מה שבא ליד.

ואכן, יש משהו טבעי בקפיצת הראש המתמסרת הזאת של תיאטרון מחול אמריקאי אל עולמו של ג׳קסון והפיכתו למין אב רוחני. אבל איך נהנים ממחול שאין בו סמוי מן העין, שמה שאת רואה זה מה שאת מקבלת. פתגם בלי נמשל. ובעיקר כשאין כאן כוריאוגרף שניחן בכוח דמיון מפותח. ומה לאותו זמר שחשף את כל המבעבע בגופו ובראשו ולאילוסטרציות הרדודות שהתרחשו על הבמה. כך למשל ב"בילי ג'ין", אחד משיריו הגדולים של ג‘קסון על נערה הטוענת שהיא המאהבת שלו, שהוא האחד והיחיד בשבילה, שיש להם ילד משותף. אנחנו מקבלים רקדנית שרוקדת על הבמה עם עגלת תינוק. 

פיסות המחול רדפו זו את זו במהירות מסחרררת מבלי יכולת להשתהות, או חלילה להעמיק. ורובן נראו מין מחוות ישירות מדי, מסגירות דמיון דל, מבלי להטמיע תוכן אמנותי רחב ועקרוני מתוך יצירתו. 

מוטב היה לשחרר מעט את טבעת החנק ללא ההכרח להתייחס באופן ספציפי לג׳קסון וליצירתו. כך כבודו לא היה ניזוק ואילו כבודם ויושרם האמנותי של עשרים וארבעה הרקדנים הצעירים גם היה נשמר. מה שצבר כאן הון הוא בעיקר הוויטליות שלהם בזמן ההדרן כמו גם בפתיחה בהשראת הקליפ של הלהיט ״מותחן״. 

ויש משהו רדוד בעובדה שלהקה לבנה כל כך, ׳מורמונית׳ בהגדרתה בתקשורת, מנכיחה את אותן פוזיציות של אמן פופ שחור, שהרבה בזכותו, בין לילה אמ.טי.וי הצעירה והשמרנית של 1983 חיסלה את הגטו שהוקצה למוזיקאים השחורים. שנהפך לחביבן של אמהות הפרברים שהסיעו את ילדיהן לקניונים כדי לרכוש את אלבומיו, שהפכו את אותו לאיש העשיר ביותר בפופ בשנות השמונים. אותה אחיזת מפשעה של ג׳קסון היתה מלאת עוצמה והתרסה ואילו כאן כל הקלילות וההיתוליות ששלטה, הלבינה אותה ברבים. ג׳קסון לבטח היה מחוויר.