״בזמן שהגחליליות נעלמות״ מור שני ולהקת תיאטרון המחול ענבל

אם יש עבודת מחול שעלתה בפסטיבל ישראל והיא החמצה מצלצלת זו היצירה ״בזמן שהגחליליות נעלמות״ מאת הכוריאוגרף מור שני.

אפשר להתפייט על השם היפה והלירי של העבודה, להרכין ראש בעצב על איך בשנים האחרונות מתמעטות התצפיות של גחליליות בישראל, במיוחד בשטחים שעברו פיתוח מואץ ובאזורים עירוניים. ולהתלהב מכך שבאמצעות איתותי האור, הגחליליות מתקשרות זו עם זו ומצליחות למצוא בני זוג פוטנציאליים לרבייה. בנוסף, משפחת הגחליליתיים מונה כ-2000 מינים ולכל מין איתות ייחודי לו, כלומר כל מין עושה שימוש באיתות שונה ברצף ובתדירות ההבהובים. וגם זמן התחלת האיתות עשוי להשתנות בין מיני גחלילית שונים: מינים מסוימים מתחילים לאותת 15 דקות לאחר שקיעת השמש, ואילו אחרים כ-30 דקות לאחר שקיעת השמש. ועל איך בעולם מתרבים בשנים האחרונות המחקרים שבודקים על לאן נעלמו הגחליליות וגם איך ניתן להחזיר את אורן לחשכת הלילה שלנו. אבל ההתפייטות הזאת מסתיימת תוך פחות משתי דקות. והיכולת לקשור אותה ליצירה שבבסיסה מחווה לשפת התנועה שיצרה המייסדת של להקת ענבל שרה לוי-תנאי בתירוץ שמדובר בלהקה שההיעלמות שלה היא בדיוק כמו הגחליליות קשורה בעממיות המתמוססת מול רוח התקופה הצרכנית בה אנחנו חיים, קלושה ומרחפת כמוטו אבוד. אפילו ההתלהבות מההתגייסות של ״משכית״- בית אופנה ישראלי אייקוני- לעיצוב התלבושות נגמרת בתועפות בד סאטן צבעוני זול.  

אז מה היה שם בעבודה של מור שני, שחזר לארץ אחרי כמעט עשור בהולנד, וכבר הספיק להעלות כאן לפני כמעט שנתיים עבודה מסקרנת בשם ״ריקוד פשוט״ שהתמודדה באופן רענן עם רעיון הפולקלור. מור שני, שיודע לרכוב על גל אופנתי, לוקח את השפה הענבלית למרחב של תצוגת אופנה, מה שמזכיר מאוד את עבודותיו של הכוריאוגרף האמריקאי טראג'ל הרל, שמשתמש בתנועות הלקוחות מתצוגת אופנה של ווג אחרי ששאב השראה מצפייה בתצוגת אופנה של איב סן לורן בשנות ה-70.

וגם שני מנסה לאחד בין אופנה ומחול, מצעיד את הרקדנים שלו כמו גלריה של אוביקטים מתוך פתח צר שחושפים הקלעים, חמושי משקפי שמש, משרבבים שפתיים, מעיפים שיער. אבל בניגוד לטראג׳ל שמצליח דרך ה׳ווגיות׳ לשמר  את פוטנציאל חשיפתו של המנגנון המניפולטיבי הרגשי, בודק כיצד אנו חושפים ומסווים את העצמי. מזכיר לנו איך אנחנו מציגים שאלות כאלה מדי יום בבחירת התלבושת שלנו. בתשובות שלנו, מוצלח או לא, מנסים להיות הבעלים של הסדר סביבנו, רק שאצל מור כל זה מוצג באופן שטחי. 

וחבל כי השפה של לוי-תנאי היתה יכולה לספק לו דבק ולא שציפיתי לאיזה תרגיל שיחזור היסטורי. אבל בגדול – כדי להפעיל שפת גוף, לדעת להשתמש באותם מוטיבים פולקלוריסטיים שורשיים, ובתכנים עתיקים ואותנטיים מהתרבות של יהודי תימן כפי שעשתה לוי-תנאי, צריך קודם כל לזהות את הפוטנציאל הייחודי שלה, להפנים אותו בגוף, כדי להחריב אותו. 

רק אז אותה תנועת יחד ממושטרת תצליח לגעת ברעיון שבו הרבים אינם קוטב מנוגד ליחיד או אמצעי פואטי למחיקת האישי ולהטמעתו בעם או בקהילה, אלא ניסיון לחשוף את הריבוי כרובד עמוק יותר של האנושיות, המהווה תשתית לאישי, במובן שבו יש להיות 'אנחנו', כדי לכונן 'אני'. כפי שקרה בסולו האחרון בעבודה. כפי שכתבו הפילוסוף הצרפתי ז׳יל דלז והפסיכואנליטיקאי פליקס גואטרי בספרם: "להגיע, לא לנקודה בה אין אומרים עוד אני, אלא לנקודה בה אין עוד כל חשיבות לכך שאומרים אני״. והייתי מתרשמת מן הסתם – מהקיצוניות, מהחתרנות, מהגישה הלא מגוננת והלא פטרונית במקום להישאר עם תחושת יוהרה.