״וֶנְדֶּטָה״-סיפורי המאפיה הבלט הקנדי הגדול

על פניו נדמה היה שהערב הזה עומד להיות הצלחה מסחררת. היו שם כל המרכיבים הנכונים: להקה קנדית משובחת ממונטריאול כבת שישים שנה, שכבר הוכיחה את עצמה ביחד עם רקדניה המיומנים בביקורה הקודם כאן לפני כעשור. כוריאוגרפית בלגית ממוצא קולומביאני בשם אנבל לופז אוצ‘ואה שברזומה שלה למעלה מ-50 יצירות שיצרה ללהקות שונות. ו״וֶנְדֶּטָה״ שפירושה בעברית נקמה או נקמת דם, הפקה שאפתנית המוערכת במליון דולר, מחול בידורי רב משתתפים שמספר סיפור על התנגשויות בין שלוש משפחות מאפיה בשיקגו בשנות החמישים. מה שנשאר היה הוא רק שאושר גדול יזומן לצופה שיש לו מטען ראוי של נסיון ויכולת להתחבר ליצירה ברמה הרגשית והאינטלקטואלית.

 אבל חלומות לחוד ומציאות לחוד, ובמציאות הבימתית מה שקיבלנו היה גרסה רומנטית וסטריאוטיפית של מאפיה. ולא משום שאוצ‘ואה לא עשתה שיעורי בית אלא להפך, נדמה שהיא שקעה כה עמוק בתוך אותם סרטים עד שנשבתה כליל. מה שהשאיר אותנו עם 28 סצינות מושקעות עם כל הקלישאות שמוכרות לנו מסרטי מאפיה הוליוודים שרדפו זו את זו: סיפור אהבה, חתונה, ֿהברחות סמים ומשקאות אלכוהוליים, אינספור התקלויות, רציחות, שחיתות משטרתית לווית. וזמר איטלקי בלאס וגאס שהוא המספר, והקרנות ווידאו כדי לדמות לוקיישנים אבל גם לדבריה ׳כדי להדגיש את נפש הדמויות׳.

אז נכון מצד אחד, מצליחה אוצ‘ואה לשמור על לכידות סגנונית מהתמונה הפותחת ועד לתמונת הסיום ובוראת עולם תנועתי ברור ופונקציונלי המתנהל במערכת התרחשויות מבניות מורכבות בסצנות המחול הקבוצתיות. אבל מצד שני, היא לא באמת מצליחה להשתמש בתשתית הנרטיבית כיריעת-רקע לשכבות שכבות של צבע עשיר, חושני בפרץ בכחנלי של מחול בשפה ייחודית ומקורית שיש בו אמירה חדשה וחריפה שרלוונטית למקום ולזמן ולנו. מה שהפך את החלק הארי של הערב להתעסקות בפולקלור, ופחות בבני אדם, ובסוגיות בסיסיות של מחול. גם הבחירה בסיום קצת אחר שמנסה להיות פמיניסטי, בו בת יורשת את אביה ראש המשפחה השלטת, דמות נשית שלא תהיה קורבן, או תלויה בגבר, אלא תהיה אחת מהנשים הקשוחות שתשמור על כבוד המשפחה, לא הדליקה רמץ של העצמה נשית אלא הנציחה טקטיקה גברית.

ולא שלא היו פה ושם דימויים-מעמדים שנחרטו בזכרון על הבמה היפה והדו-מפלסית: מעמד בו גבר חבוש מגבעת עומד בגבו אלינו אוחז בלון אדום על רקע שמים מעוננים שמהדהד את האנשים הרגילים במגבעת- הגברים חסרי הפנים של הצייר רנה מגריט. ארבעה רקדנים עטורי נוצה לבנה ארוכה שאחרי נשיאת ארון הקבורה, אצים לדרכם, מדמים סוסיס אצילים רכוני ראש.

אז בשורה התחתונה, לא הייתי מרחיקה לכת כמו בסרטי מאפיה, וכותבת שהייתי מעדיפה להתעורר בבוקר עם ראש סוס כרות במיטה מאשר לצפות במחול הזה שוב. אבל לשבת כמעט שעתיים מול משפטי תנועה שחוקים מול יצירה חסרת סאבטקסט, נטולת סקסאפיל, חסרה את אותו להט איטלקי שיש בו את היכולת להלהיט את הרקדנים של הלהקה הקנדית ולהטעין את נשמתם באנרגיות חושניות, מלאות חיות, תאווה לחיים ומשובתם. מוגזם.