מאת יוסי ברג ועודד גרף”When Love Walked In”

הבחירה בשם ”When Love Walked In” ליצירה החדשה של צמד הכוריאוגרפים יוסי ברג ועודד גרף, נראית כמין הודאה שעל ראש המאוהב לעולם בוער הכובע. היצירה שבנויה כסדרה של סיפורים קצרים המחוברים באמצעות הגופים המחפשים אינטימיות, מבוססת על פרטיטורה מוזיקלית פופית נוסטלגית, כשהמוזיקה משנה ומשפיעה על הפעולות שמבוצעות על הבמה, והפעולות עושות את אותו הדבר למוזיקה. 

על פי התוכנייה, הבסיס וההשראה ליצירה הוא הפער בין האופן שבו מוצגת אהבה בתרבות לבין האופן בו היא נחווית על ידי יחידים. ואכן, שלושת הרקדנים-זמרים עופרי מנטל, טל אדלר ויוסי ברג רוקדים ושרים, עוברים מנאבר אחד לשני, החלומות מזדמזמים ברכּוּת, תשוקות משתלבות זו בזו במקריות מוחלטת, ופנטזיות ממלאות את ריקנות היומיום. מעל ראשיהם גרילנדה של נורות צבעוניות מזכירה מסיבת כיתה בחצר. 

ודרך התנועה ושירת הלהיטים, מתחיל להרקם דיאלוג עם שאלות שבעצם אין עליהן תשובה. התנועה יוצרת דימויי גוף מיידיים המעלים את פואטיקת הנוכח־הנעדר של חדרי־זיכרון, נוקטת מחוות פיסוליות. סצינות נשיקה קולנועיות- הסמל העיקרי של האיחוד הזוגי ואות מוסכם ומקובל לכל מה שיבוא. בת הים הקטנה המרטיטה רגליים, מפרפרת. וכמובן הג׳סטה האייקונית והבלתי נשכחת על חרטום ספינת הדגל טיטאניק, שעושה את דרכה אל קרחון הקיטש. "אני מלך העולם“ צועק ליאונרדו דיקפריו לעבר האוקיינוס ומיד אחר כך מגיעה אחת הנשיקות הכי אייקוניות בתולדות הקולנוע, שגם זכתה מאז להרבה חיקויים ופרודיות. איך זה נגמר בסוף כולם יודעים, ומעדיפים לשכוח. חרושת הדימויים הנלכדים במהלך העבודה הם מחוות אהבה שלקוחות מפוסטרים שתלינו על קירות חדרנו, שואפים שיהיה לנו בדיוק את זה, שנתאהב ונראה עם האחר שלנו בדיוק ככה. התוצאה היא שיר הלל לאמנויות – לשירה, לתעלולי הקולנוע, למחול, לחוויה הפיזית של גוף.

ולפעמים הגוף מטופל כאנדרטה, כלומר כנציג סימבולי של זיכרון, משיב לחיים את הביוגרפיה הפרטית של הרקדנים, כורך ביחד עובדות פיזיות, ביוגרפיות ואידאולוגיות במטריצה של חד גדיא: הטקסט חוזר על עצמו שוב ושוב כשבכל גרסה מתווספות מלים חדשות המאירות בסופו של דבר באור חדש גם את החלקים הידועים כבר של המשפט. כך גם במשפטי התנועה של הרקדנים, ההולכים ומתארכים ומשתכללים. המהלך התנועתי המקביל למילה מעניק לה דגש כתרגום גופני לתכניה מוסיפים כנות אותנטית. וסיפורי העבר ואיך הגענו עד הלום, מזכה אותנו גם בהצצה לטקס בר-מצווה מאולתר, נושא דרשה בין שני זיקוקים.

ויש משהו מרענן בביצוע הנונשלנטי של הרקדנים, ויש קסם מסוים בכך שהם עושים דווקא משהו שהם לא ׳מקצועים׳ בו כמו לשיר, לא מפחדים לבצע משימות מופשטות שאין להן מוטיבציות פסיכולוגיות, מעניקים תחושה טובה של החלל ושל עצמם בתוכו.

וזו איננה עבודה המיוסדת על סימבוליקה חושנית, כוללת הנגדות חזותיות עוצמתיות, הצפנות מושגיות־מיסטיות, קיטועים והתמקדות במלים שבורות, בהברות, כי יש לה רצון עז להיות יותר גלובלית. וחבל, כי דווקא תרגום השירים לעברית היה מגחיך אותם, משמיע אותם נבובים ומיותרים. קשה להשתפך בדברי אהבה בעברית כלומר, לגאול אותה מבתוליה: ״מה זאת אהבה? בייבי אל תפגע בי, אל תפגע בי, לא עוד״. ״חלומות מתוקים עשויים מזה, מי אני שאתווכח?״. ״אני עדיין עומד, כן כן כן״.״אני לא יכולה לחיות אם החיים הם בלעדייך״, ״אין לי כלום אם אין לי אותך״ ו״אופס, עשיתי את זה שוב״.

עבודה שמהדהדת את סוגת ה'תיאטרון מוזיקלי' של כריסטוף מרטהאלר ותום לוז שהיצירות שלהם עלו בפסטיבל ישראל בשנתיים האחרונות. אבל בניגוד אליהם לברג וגרף יש הנדיבות הגורפת – לא רק כלפי הטקסט עצמו אלא גם כלפי הקהל, תעיד על כך המסיבת כיתה בסוף המופע. ולמרות הוראות ההפעלה המיותרות בתחילת המופע, יש להם את הכישרון להתייחס במדוייק לחלל הנתון, בהבנת הגוף כחומר חמוקי ופגיע, וביכולת לשדך בין הגוף והשירים ליישות אחת.

יש משהו פשוט ויפה בעבודה “When Love Walked In” שכוחו בפרשנות שהוא נותנת לשאלה הנצחית ׳האם זאת אהבה?׳. אמנם פה ושם היא לוקה באלמנטריות כוריאוגרפית, תחושה של מקריות שורה עליה, ולא כל המהלכים כאן זוכים להסבר מספק וכמה מהם נותרים לא פתורים. ההמנעות ממלודרמטיות וסנטימנטליות מתחברת למעלותיה אולם, התחושה המלווה את הצפייה בה היא שיכולה היתה להיות יצירה חמורה ונוקבת יותר, בעיקר בגלל המסד הרעיוני שעליו היא נשענת. הרי להיות מוקסם, נפעם, מאוהב, זאת פוזיציה גרועה לא פחות מן הסבל. וגם המסר הכלול בה נדמה קל מדי ויחד עם זאת, הוא מספק מבחינה רגשית.