פסטיבל המחול במונפלייה המהדורה ה-39- Montpellier Danse

כשכותרות העיתונים במערב אירופה מבשרות: "הגיהנום מגיע", וכשהטמפרטורות בצרפת מגיעות לשיא של כל הזמנים ועוברות בפרובאנס את סף 45 המעלות, ניסתה גם המהדורה ה-39 של פסטיבל המחול במונפלייה, לשבור שיאים משל עצמה בתוך האוויר המהביל שעלה כמו אד ממרצפות הרחובות הקטנים.

פסטיבל המחול במונפלייה שהוא ללא ספק אחד המשמעותיים בצרפת, ואולי אף באירופה, זימן בניהולו של זאן פול מונטנריי, שלושה כוריאוגרפים נחשבים מדורות שונים ויצר מפגש פיסגה מרתק. הראשון והמשפיע שבהם, הוא הכוריאוגרף האמריקאי וויליאם פורסיית׳ (William Forsythe ) שחגג שבעים ובחר להעלות בבכורה בצרפת את העבודה החדשה שלו ״ערב שקט של מחול״ ( A Quiet Evening of Dance). הכוריאוגרפיה של פורסיית׳ מבוססת על תחום ידע מסוים – במקרה הזה ההכשרה של רקדן הבלט, כשהשיטה הבסיסית שלו, היא להשתמש במה שהרקדנים שלו כבר יודעים .מנתח את מה שהם יודעים על החלל ועל הגוף שלהם כתוצאה מהכשרה אינטנסיבית כרקדני בלט . מבין שרקדני בלט בעצם לומדים להתאים קווים וצורות בחלל. 

והחלק הראשון שנרקד ברובו על שקט, מלבד ציוץ ציפורים רחוק חולף, יוצר מחול שנתפס כתנועה של המחשבה, מחול שקל כל כך להתענג עליו. השתיקה השולטת מאפשרת לנו להתבונן לעומק בכוריאוגרפיה. ויוצרת את הרקע המושלם לעיקול הגוף ולפרישת הזרועות, לתנועות הגיאומטרית והאנליטיות של פורסיית׳, המשחיז מול עינינו את כל הדקדוק של המחול, ואת כל מפרקי הגוף באיזון עדין רופף, מלמד אותנו תשומת הלב והרגישות הנכונים לחלק השני של היצירה, קצות האיברים שווים לא פחות. ואכן בחלק השני, המוזיקה של ז'אן-פיליפ ראמו אחד מחשובי המלחינים והתאורטיקנים למוזיקה בצרפת של תקופת הבארוק.  הופכת את הזמן לגלוי, הזוגות וההרכבים מתחלפים והגוף ממריא בחיבורים לא צפויים, מה שעוזר לפורסיית׳ להמשיך להבריק. החזרה של פורסיית׳ לזרועות הבלט היא לדבריו תשובה לשאלה ששאל את עצמו לפני ארבעים שנה ורק עכשיו כשאין לו להקה קבועה והוא חי בוורמונט כשעיקר עיסוקו הוא הוראה, הוא יכול באמת לענות עליה תשובה שתספק אותו.

מי שעוד הבריקה היא הכוריאוגרפית הבלגית אן תרזה דה-קירסמייקר ( (Anne Teresa De Keersmaeker) הצעירה מפורסיית׳ בעשור, שבחרה להיצמד למקצבים המוסיקליים של ששת הקונצרטים הברנדנבורגים של באך ( The Six Brandenburg concertos), בונה יחסים של קשב מוחלט בין המסה של הרקדנים על הבמה לתזמורת שעמדה בגבה אלינו. רוב הזמן הפריים הרחב של בימת הקורום, נתן לרקדנים של להקת רוזאס (Rosas) את האפשרות להתנהל בתוך המרחב הריק באופן מינימליסטי ורגיש, צועדים הלוך ושוב בשורה רוחבית קדימה ואחורה. וכמו כל העבודות של דה-קירסמייקר גם זו מבוססת על קצב פנימי, על לופים מוסיקליים, על חזרתיות תנועתית, על קומפוזיציות אדריכליות, על ניקיון ועל אחדות-אווניסון. דווקא בעבודה הזו הריגוש מהקו, מהחזרתיות, מהכפייתיות, מהצורניות ומהאסתטיקה הקרה שמאפיינות את העבודת שלה הצליחו להביא אותנו למקום אחר, העדינות ומשחקי הכוח של המסה יצרו יחד מערכות יחסים מרתקות בין הרקדנים, בין הרקדנים לתזמורת בין הרקדן האחד לכלי המוסיקלי. וכמו במערכת יחסים, אין מפסידים, מנצחים או צודקים, יש רק חיפוש מתמיד אחר האפשרות הקלושה שאולי אפשר יהיה להסתדר יחד. 

הצעיר שבשלישיה המוסקיטרית שנצפתה לא מעט ביחד ברחבי הפסטיבל, הוא הכוריאוגרף הצרפתי המסקרן בוריס שרמץ (Boris Scharmatz). שרמץ ביקש לבדוק מה קורה כשרקדנים הרגילים לספור עד שמונה, מנסים במהלך העבודה לספור עד אינסוף. ששת הפרפורמרים כולל שרמץ בכבודו ובעצמו, נעו ביצירה ״אינסוף״ (infini) בין עשרות צ׳קלקות משטרתיות, על במה מאולתרת בפאתי האגורה, בתחושה של תנופה בלתי ניתנת לעצירה, נמצאים כל הזמן במצב של יותר מידי. והם ממלמלים שמות ותאריכים, סופרים וצועקים, יוצרים אינסוף שיחזורים, נערמים זה על גבי זה לסדרה הנדסית יורדת או מתכנסת, נותנים צורה לאובססיה, עומדים מול הזמן, מחזיקים שוב ושוב בנקודת האפס. הופכים אותנו הצופים כמו במשפט פלילי, לעדים- אותם אלה שיכולים למסור ידע על פשע שהתרחש, דרך מה שחווינו בחושינו. פרספקטיבת המבט, העמדה, הסובייקטיביות או הטעם האישי רלוונטיים. שרמץ כך נראה, ביקש להלום בצופיו בחוויה של עודפות. בחוויה, אם להשתמש בלשונו של בטאיי, של בזבוז: בזבוז שאינו מתחשב עוד בשיקול חסכני של רווח והפסד, של שימור הכוח לשם הגברתו, של דחיית הסיפוקים לשם העצמתם. מציע לנו את תרבות האינסוף במקום את תרבות הסוף, את אותה תרבות איממוריאלית המבוססת על בזבוז ללא רווח ועל מימוש ללא השהיה. בהעמדה של תרבות החיה ונושמת שאין בה אובדן – אובדן הטבע, אובדן הגוף, אובדן העונג, או אם תרצו, אובדן המסומן. המסומן נוכח, כאן ועכשיו, ניתן למשש אותו, לעבוד אותו.

מי שמילא את הקורום עד אפס מקום במשך ארבעה ערבים ברציפות, היה הכוריאוגרף הצרפתי ממוצא אלבני אנג'לין פרלז'וקאז' (Angelin Preljocaj), שבלא מעט עבודות שלו מנסה לבחון כיצד הטקסט משפיע על הגוף והגוף על הטקסט, ואיזו אינטרקציה תיווצר ביניהם כאשר שניהם יהיו נוכחים על הבמה. הפעם הוא בחר ב״מסע חורף״ שהלחין פרנץ שוברט ב- 1827, שנה לפני מותו, למחזור בן 24 שירים שכתב וילהלם מילר, משורר גרמני בן 33. מספרים השירים מספרים על אדם היוצא מכפר הולדתו לאחר שחווה אהבה נכזבת, בורח אל חיי נדודים קשים בנוף חורפי. היצירה ל-12 רקדנים המבוצעת לצלילי פסנתר וזמר בריטון התחילה באופן מעודן ואינטימי אבל מהר מאוד פינתה הקדרות הרומנטית את מקומה למלנכוליה מרנינה, השמחה בחלקה. התמות והסמלים לא התחברו כראוי, מניפות נשלפו, קברים שטוחים נכרו ודמויות רפאים בשמלות לבנות ארוכות ריפרפו בחלל כעל סף מוות. יש משהו נמהר בכוריאוגרפיה של פרלז’וקאז’, שגורמת לאי־מידתיות המביאה את אותו שימוש שלו בנשגבות לסף הפרודיה.

בגזרת הפרינג׳ לא חסרו בפסטיבל הבטחות. המרתקת שביניהן היתה דנה מישל ( Dana Michel) כוריאוגרפית ממונטראול שבעברה הייתה כדורגלנית ואצנית וגם עובדת מכירות. מישל למדה מחול עכשווי באוניברסיטת קונקורדיה בשנות ה-20 המאוחרות שלה, זכתה באינסוף הכרות ופרסים והפכה במהירות לאמנית מובחנת ומבטיחה. אופנה, מוסיקה, וידיאו, תרבות קווירית וקומדיה הן רק חלק מהאלמנטים הייחודיים שמרכיבים את עבודתה. הסולו שהעלתה במונפלייה גרם לנו לעקוב בפליאה אחר תהליך איטי ומטריד של מטאמורפוזה אשר חשף בפנינו יצור משונה וייחודי באמצעות פרפורמנס טקסי וחופשי מהסתרות וצנזורה, ושימוש באימפרוביזציה אינטואיטיבית. הרגעים בעבודה של מישל נעו בין צילומיות קולנועית, פסלים חיים, קומדיה פיזית, העמקה פסיכולוגית, טענות חברתיות חריפות, סטריאוטיפים של תרבות שחורה, היפ הופ איטי ונאיביות ילדית. וכמה קל היה להאמין לה. 

קאמיל בויטל וסב ברנרד (Camille Boitel& Sève Bernard) העלו בבכורה את עבודתם  “ma, aida…” שלושים ושש וריאציות של סיפורי אהבה בלתי אפשריים. והם מתנשקים ומתגפפים במקומות שונים על הבמה שנראית כמו אינספור חדרים מרוהטים או כג'אנק יארד לא עקרוני. כל רגע של התקרבות ותשוקה זוכה לתגובה סביבתית של התמוטטות, שולחן מתפרק לתוך עצמו, ריצפות עץ נסדקות, שעון אורלוגין קורס לאחור, החלל כולו מתפקד כאלמנט של פגיעות, עד שבסוף זה מגיע לממדים פארודיים.  שני היוצרים הצעירים האלה מצליחים לנקוב ולחורר את תמונת הבנאליזציה של הזוגיות בזריזות מדוייקת, מצליחים לעמוד ברף ההמצאתיות באופן מעורר התפעלות. 

מיתקאל אלזהיר (Mithkal Alzhair) רקדן וכוריאוגרף ממוצא סורי העלה את "אנחנו לא חוזרים אחורה“ (We are not going back) אלגיה איטית ומדטטיבית לחמישה רקדנים לצלילי טכנו אלקטרוני בשילוב מוזיקה ערבית אורינטליסטית של המוזיקאי הירדני שאדי חאריס. שלוש נשים ושני גברים שהיוו מעין מדגם של האנושות, נעו בעידון בחלל החשוך, לא מתוך זיקה הדדית אלא יותר מתוך איזה צו גורל, מחפשים כל פעם מחדש את מבנה ההרמוניה. מבליחים מידי פעם עם מחוות של תפילה או כניעה, נסערים לאחור או נוטים על צידם, בסדרת פעולות חזרתיות. מפגינים אסתטיקה קונקרטית של בין בנייה להריסה כמצב קבע. וכמו מהגרים המשתתפים בעל כורחם במחיקת ההיסטוריה של עמם, תנועות ההתקה שלהם בחלל נראים כמו הגירה יזומה או התקה גיאוגרפית, מציעות מודל ייחודי של זרות. , דווקא בעידן שדורש אמירה פוליטית חריפה מצליח אלזהיר להציף לתודעה בדרך לא צדקנית את ההשהייה שהיא נקודת המבט של המהגר העקור. 

עכשיו רק נותר לחכות, ולספור לאחור, עד שתעלה המהדורה ה-40 של הפסטיבל שמובטחת להיות מהדורת יוצרים-חברים חגיגית, מהדורה שאולי תהיה גם שירת הברבור של מונטנריי שהודיע שאחריה לא ימשיך.