״מצב הדברים״ מאת אבי קייזר וסרג׳יו אנטונינו

אבי קייזר וסרג׳יו אנטונינו מנסים בכל העבודות שלהם לתת לקהל את האפשרות להתבונן במחול כפי שמתבוננים בציור, באמנות הפלסטית, להיות הכי קרובים ליצירה, להריח אותה, לתת למבט לשוטט בה, לקחת את הזמן ולהסתכל עליה. לתת לנו סיכוי לחוש את הגוף מקרוב כשהוא חסר אמצעים להסתיר, בתקווה שנבין אותו ממקום שעוד לא היינו בו. 

"מצב הדברים" העבודה החדשה שלהם מתבוננת על ההרגלים היומיומיים שלנו והקושי לתקשר, שואבת את השראתה מהמַסָּה של מישל פוקו "הגוף האוטופי“. פוקו הצביע על כך שכבר בתקופה הקלאסית התייחסו לגוף כאובייקט שניתן לעצבו. עיצוב האדם נעשה על ידי השלטונות תוך כפייה לצייתנות. הגוף נתפס כמכונה שניתן להטיל עליה משמעת, במטרה להפיק ממנה מקסימום תועלת עבור השלטון.

אחרי שרקדו בכל חלל אפשרי, החל מחורבות מכרות הפחם, בלשכת ראש עיריית תל אביב, בבתים של אנשים בערים שונות בעולם, לצד פסלים של רודין במוזיאון, בתוך כלוב של ציפורים, מאמינים בלב שלם שאמנות יכולה לקרות בכל מקום. עכשיו בסטודיו החדש והמרהיב של סוזן דלל, מעלים שני הרקדנים שחיים ויוצרים ביחד, פיסת חיים, זירה של עימותים פיסיים, שבמרכזה אותו גוף שמבטא, מדבר, ונע, מנסה להבין היכן הוא נמצא או כדברי פוקו: “הגוף הוא נקודת האפס של העולם, שבו השבילים והחללים נפגשים, הגוף נמצא בשום מקום.“

ושני היוצרים הבשלים והמנוסים האלה מעלים מעין מופע אימפרוביזציה, המורכב מהרבה מופעים קטנים. מיני-התרחשויות אנושיות, סוג של עבודת מעבדה שחוקרת תוך כדי. תוהים איפה להתחיל, איפה קיים המרכז והאם לוותר עליו. לאט לאט עורמים פיסות פאזל, קולאז׳ של סיפורים והתרחשויות אינטימיות. מפרקים את התנועה ליחידות קטנות, לפרטים שהמבט חולף דרכם: אופן האחיזה, וכמה חשוב להוריד את המבט לריצפה, ומה המרחק המדויק של האינטימי. אבל לא כל השברים נושאים איתם היגיון או הצדקה. למשל כשאנטונינו מפשיט ומלביש את קייזר ומגביל את תנועתו, לא ברור למה זה משפיע על יכולתו להתבטא באופן מילולי משל היה רפה שכל. 

בשלב מסויים התחושה היתה שהם חוזרים על עצמם, לרגעים מתווכים בדיוק את מה שאנחנו רואים, משמיעים שוב ושוב את הסבטקסט של פוקו שמניע את העבודה, מחוררים אותה עם מה שנחשב בעיניהם מידע קונקרטי, במאמץ להיות תקשורתיים, בחשיבות המלאה מעצמה, מקרקעים אותה ומונעים ממנה להתרומם. וטווח ההבעה המוגבל של הוריאציות שיצרו השניים לא באמת הצליח להפוך את המקום למרחב של חישה ועור דרך חוויה משותפת, או ליצור אינטראקציה אינטימית שמטרתה להיחרט. כי מעבר לנדיבות הפיזית של שני רקדנים הנמצאים בעשור השישי והחמישי לחייהם, לא התבררה התמצית הפנימית של העבודה או מהו הכוח המניע אותה עבורם.

מרסל דושאן תיאר את פרדוקס־הטעם ככה: "שברגע שאתה בוחר דבר מה, אתה בעצם אומד את ההיבט האמנותי או את המהות האסתטית שלו, וקשה להימנע מלבחור חפצים מענגים״. הוא כמובן דיבר על הסכנה להישבות־מחדש על ידי הרדי־מיידס, לבחור מהם עוד ועוד ולהפוך לאמן של טעם. ואני מצטטת אותו כאן כי יכול להיות שהמחול של קייזר ואנטונינו הפך בשנים האחרונות להיות סם מעצב־הרגלים מה שגרם לו מבחינתי לאבד אמינות. אז נכון, למדתי שכשעושים אהבה הגוף נסגר על עצמו, אבל צריך יותר מזה כדי שיתאפשר ליצירה ללוות את הצופה אל ביתה.