"ורטיגו Global":

אחרי חגיגות העשרים מעלה להקת ורטיגו ערב רפרטוארי המורכב מעבודותיהם של שלושה יוצרים המחברים בין אמנות, חברה וסביבה.

את הערב פתח סולו קצר ומתרפק שהכינה לכבוד עצמה נעה ורטהיים- הכוריאוגרפית והמנהלת האמנותית של הלהקה. זהו סולו שנישא על עודפות סנטימנטלית ומלבד תחושה של אמיתיות ונעימות הוא לא הצטבר לכדי דבר משמעותי.

החלק המסקרן בערב היתה היצירה "סטייבל" מאת שרון פרידמן שהחל את דרכו בורטיגו כרקדן , הסתובב שנתיים בעולם עם להקת מיומנה, וחי ויוצר בעשר השנים האחרונות במדריד.

פרידמן שבא מקונטקט- אילתור בתנועה ובמגע- יצר ביחד עם הרקדנים מערבולת של כוונות וגישושים וגופניות ומבט. וזהו מחול של איזון והרמוניה, של נפילה מתמדת, שהרקדנים בו הופכים לרשת דינמית של יחסים, כך שגם על מה שמשתנה ללא הרף יש הסכמה. פרידמן יודע להעמיס מקסימליזם של פרטים על מינימליזם של נושא. והוא משתמש בתנועה כמו אימפרסיוניסט- כנקודות שיוצרות שלם, אך בו בזמן מפוררות אותו.

אחד הדברים המרתקים ביצירה שלו הוא העדר ההבחנה בין עיקר לטפל. אין נושא ורקע הכל מונע כל הזמן באיזה פיענוח מעגלי וסיזיפי, והכרה בכוח המרגיע שיש לגוף בתוך השבילים הסלולים. יש תחושה שפרידמן מוקסם מהתנועה בכלל , ומהיכולת לחולל אותה בפרט: אך במקביל הוא נמלא שוב ושוב צער מחוסר היכולת של התנועות למסור ולתאר ידיעה ברורה. מה שאנחנו מקבלים בסוף זה קפסולה אנושית רצופה בחרטות.

את הערב חתמה גרסה מקוצרת לאחת מהיצירות הבולטות של הכוריאוגרפית אנה הלפרין, "Parades and Changes" מ-1965. הריאליזם הנוקב שהיה בעבודה בשנות ה-60 נעלם כאן. והדיקלום של הטקסטים והויתור על חשיפת הבשר לטובת בגדים תחתונים בצבע גוף, שמר על חזות מהוגנת והציג עולם נטול סערה גם כשהרקדנים קרעו וקימטו פיסות ענקיות של נייר, דבר שיצר פסקול יוצא דופן.

לסיכום, זהו ערב שמטה אוזן לעולם אבל השמיעה היא לרוב רלטיווית-יחסית.

קרדיט צלם- מעיין חותם