פסטיבל המחול במונפלייה, Montpellier Dance Festival 35th Edition:

גל החום ששטף את אירופה ושיבש את חייהם של התושבים שהתקשו להתמודד עם הלחות והטמפרטורות הגבוהות, לא עצר את פסטיבל המחול הצרפתי מונפלייה שהכריז השנה על המהדורה ה-35 שלו. וב״אגורה״ – מרכז המחול הבינלאומי שנבנה על חורבותיו של מנזר שהוקם במאה ה–17 על ידי מסדר האורסולינים בכנסייה הקתולית ושימש במהלך המהפכה הצרפתית כבית כלא לנשים, היה רוב הזמן דווקא נעים.

המקום ששופץ ב-2010 בסכום של 9.5 מיליון יורו, משמש בית הן לפסטיבל מונפלייה והן למרכז הכוריאוגרפי של העיר (CCNM), שמנוהל לאחרונה על ידי הכוריאוגרף כריסטיאן ריזו ( Christian Rizzo) וכולל שלל תוכניות מלגות שהות לאמנים והפקות משותפות.

לדבריו של המנהל האמנותי הוותיק של הפסטיבל, ז'אן פול מונטנרי (Jean-Paul Montanari) ,הפסטיבל השנה עמד בסימן נושא, ״מגדר, שיוויון באמנויות ותרבות״. ומונטנרי כפי שרק מונטנרי יודע, רקח אל תוך קדירת הנושא הזה קבוצה של יוצרים שיש להם מוניטין רב ביחד עם כוריאוגרפים עלומים עולים, מפגין טעם מעולה, לוחם בדרכו שלו  בעד חופש הביטוי, בעד שוויון חברתי, בעד המודרים מסיבה של מיגדר או היותם בצד הלא נכון של מפה פוליטית מקובלת.

את הפסטיבל השנה פתחו אמיו גרקו ופיטר שולטן (Emio Greco and Pieter Scholten) עם העבודה ״Extremalism״ אותה יצרו עבור להקת הבלט הלאומית של מרסיי. אקסטרימליזם אף הביאה ליצירתו של מושג חדש במחול, צירוף של המלים מינימליזם ואקסטרים, במובן הזה שיש בה מודעות לבחירות ספציפיות ובה בעת חיפוש אחר משהו גדול יותר.

הצמד גרקו ושולטן מנהל זה שש שנים גם מרכז בינלאומי לכוריאוגרפיה באמסטרדם, ICK (International Choreographic (Arts Center Amsterdam. להקת המחול שלהם, שהקימו ב-1995, קיבלה השנה מרשויות העיר את התואר להקת המחול הרשמית של אמסטרדם. ובשנת 2014 קבלו  יחד את הניהול האמנותי של להקת הבלט הלאומי של מרסיי.

השניים שעובדים יחד כבר למעלה מעשרים שנה, כתבו ב-1996 את המניפסט היצירתי “שבעה תנאים הכרחיים” – המרכיבים החיוניים למחול, בעיניהם. ביניהם, למשל, “זה הכרחי שאגיד לך שהגוף שלי סקרן בנוגע לכל ושאני הוא גופי”, “הכרחי שאגיד לך שאיני לבדי”, ”הכרחי שאגיד לך שאני עוזב אותך ומשאיר עמך את דמותי”. בשנים האחרונות עברו גרקו ושלטון ממחול שאפשר לכנותו פסיכו-פיסי העוסק ביחסים שבין גוף לתודעה, לגוף החברתי המורד.

בתוך אווירה מוזהבת ובעזרת שלושים רקדנים מצויינים, הם מייצרים שבט פראי שיש לו תנועה גיאולוגית של רכסי הרים או מצולות ים. בונים הוויה של קדושים או חוטאים או מלאכים או נזירים וסגפנים , ומייחסים להם פעילות מסוימת, ממציאים מכונה אינסופית של דימויים אנושיים חריפים ואקספרסיבים. והכל דיפוזי חולף ונמוג אל תוך פסי הזהב שתחמו את הבמה, ושב וחוזר עמוס ומרהיב, עוצר נשימה. וזה לא שיש כאן מנגנונים של סיבה ותוצאה, ולעיתים נדמה שאמונה היא המחוללת הגדולה של כל הקבוצתי. והיו הרבה מבנים קבוצתיים אלכסוניים, וקרנף שהחליף את עגל הזהב, וטבעת תאורה שריצדה עצומה ואלוהית מעל ראשי הרקדנים. היעקר שיהיה למה לסגוד.

בסוף כל המרהיב הזה הופך את העבודה לאסופה עשירה הלוקחת מריבוי מקורות לצורך דקונסטרוקציה לפעימה מודרניסטית מסוימת, ונהפכת דווקא לדבר מה אחיד, משועבד כולו לאיזה סימבוליזם שחוק עד דק שלא באמת נסדק. ועדיין כמוסת היקום שיצרו גרקו ושלטון על הבמה מתגמלת.

באופרה לה קומדי, העלתה פיה מנארד  (Phia Menard), לשעבר אמן קרקס בשם פיליפ, את העבודה המסקרנת ביותר בפסטיבל- ״היפה של אתמול״.  מנארד מנתצת בעבודה הזו את המיתוס של הנסיך, אותו מושיע גברי שכולנו גדלנו עליו באגדות של ילדותינו. במסיבת העיתונאים מבקשת מנארד להעריך את מה שמתרחש על הבמה מבלי להיות מודעים לסיפורה האישי ולשינוי המין שהיא עברה בעשור האחרון. לכן היא מדגישה גם בחרה הפעם שלא לרקוד. וזו עבודה סיזיפית ומדויקת לחלוטין על שינוי ועל הנסיון להשיל את העור החברתי שאנו לובשים כשאנחנו מנסים להתאים את עצמנו לקודים החברתיים.

אל הבמה מובלים מתוך חדר הקפאה שקוף דמויות ענקיות של ספק כהנים, ספק אבירים. מהר מאוד הגברים האלה סוכרים את הבמה והשאלה הראשונה שאת שואלת את עצמך זה ״איך היצורים הסטטים האלה יאפשרו למישהו או למשהו לקרות לידם״. אבל אט אט הן קןרסות לתוך עצמן, נובלים בהדרגה ומאבדים את ההירארכיה הפאלוסית הפיסולית. חמש הרקדניות בפעלתנות אין קץ ירוקנו את הדמויות האלה ויפרקו את מה שקרס, כובסות את החלקים ותולות אותן ליבוש, שוב ושוב, חובטות ומצמצמות את הפטריאכליות מרוקנות אותה מתוכן בכוחות פיזיים גדולים, ושוב כובסות ושוב תולות. וזה מרהיב וכולל סיפור נשי נוגה ורב־השלכות, ומארד מצליחה דרך פעולות ודימויים מתוכננים היטב, להדק תימה מורכבת של "האישי הוא פוליטי ולהפך”. והתנועה בתוך הטמפרטורות השונות- מקיפאון דרך לחות גדולה עד אש הכבשן, מספר בעדינות גם על סוף האדם.

״היפה של אתמול״ היא עבודה שגורמת לנו להצטער על מה שהיא מספרת ומגלה, כי הדימויים של מנארד יתעכבו בנו עוד זמן רב אחרי שכל האורות כבר כבויים.

יזראל גלוואן ואקרם קאן (Akram khan, Israel Galvan) העלו את העבודה ״טורובאקה״- חיבור בין המילה שור בספרדית והמילה פרה בהינדית. צפיתי פעמיים במפגש הענקים הזה ובשתי הפעמים החוויה הרגשית והאסתטית פקעה בדיוק באותו רגע. החיבור בין קאן- רקדן וכוריאוגרף יליד בריטניה ובן למהגרים מבנגלדש, ששורשיו נטועים עמוק במסורת מחול הקאטאק ההודית לבין גלוואן- שנולד למשפחה אנדלוסית בעלת מסורת ריקוד מצד אמו הצועניה ונחשב לקול העצמאי הבולט בין רקדני ויוצרי הפלמנקו החדש, השואב מהמסורת, אבל מחפש ביטוי אישי מובהק יותר ושפה מורחבת השואבת ממקורות נוספים, יצר ציפייה גבוהה. למרות הסולואים והדואטים הנפלאים שהופקו מתוך איזה ביט משותף, ונרקדו, כך נראה, בהנאת עשייה גדולה, ההנאה שבגילום־מחדש, ושמחת הווריאציה, זה היה מופע שהסתמך יתר על המידה על המרחב המוסיקלי שיצרו עבורו ארבעת המוסיקאים. והקהל נטרפה דעתו מרוב עונג.

 

הכוריאוגרפית והרקדנית המרוקאית בושרה אויזגואן (Buchera Ouizguen), שהחלה את דרכה כרקדנית של מחול מזרחי ובהמשך למדה אצל הכוריאוגרפים הצרפתים הידועים ברנאר מונטה ומתילד מונייה, עוסקת בסוגיות של החברה שבה היא חיה ובעיקר במעמד האשה.  העבודה ”Ottof” ׳תל נמלים׳ בברברית היא חלק אחרון בטרילוגיה וקדמו לה העבודות ״מאדאם פלאזה״ והעבודה ״הא״- כן בערבית. בעבודות משתתפות ארבע נשים מרוקאיות, שהכירה מהכפרים באזור מרקש, ספק זמרות וודאי לא רקדניות.

 

אחת הנשים עולה על הבמה ונשארת קפואה באותה תנוחה זמן ארוך כל כך עד שאנחנו חודשים בעצמנו שמשהו זז אבל כנראה לא היינו ערניים מספיק. אחר כך תצטרף השנייה והשלישית וברגע מסויים הן ישחררו צעקה נוראית. אבל הנסיון של אוויזגואן לפרק מבפנים את המבט האוריינטלי ואת הקלישאה של ייצוג האשה המזרחית אינו מספיק, ונדמה שהחיפוש הראשיתי שלה, כבר לא חי, כמעט מת. והריקוד בסוף בשיער פזור, ללא תלבושת מסורתית, ולצלילי שיר פופי קצבי, מטיח את הסטריאוטיפ בחזרה לחיקו של הצופה בלי טיפת אותנטיות ובלי תוקף מצטבר.

הכוריאוגרף הגרמני ריימונד הוג (Raimund Hoghe), גיבן נמוך קומה שעבד כדרמטורג יחד עם פינה באוש, יוצר ומופיע בהצלחה זה שנים בפסטיבל במונפלייה. הוג שאף יגיע השנה לראשונה לישראל בתחילת ספטמבר עם עבודתו ״L'Apres-midi כאורח של ׳פסטיבל צוללן׳, העלה את עבודתו החדשה ״קוורטט״.

והעולם של הוג הוא נטול סערה. וצריך וכדאי לא למהר להבין אותו. אלא לתת לו להוביל אותנו. אחד המאפיינים המרתקים ביצירתו הוא היעדר הבחנה בין עיקר לטפל. אין אצלו נושא ואין רקע ואין גם מניעים. יש רק פיענוח מעגלי. רגישותו לאחר ולזר נובעת מהעובדה שהכול בעולם הוא אחר והכל הוא זר- גם קרובים וגם רחוקים. כל רגע הוא כמעט וכל כמעט מכונן את הנסיון שיעשה בתנועה הבאה. בתוך איזה מראה כללי של היכל פקיד אפור, אדם שנגזרה עליו מונוטוניות, הוא משתמש בשכפול ומונוטוניות להשרות דכדוך, צועד על עקבים חולם על כוכבות גדולות ועל קברטים, זורה כדורים לבנים קטנים, מכסה את פניו בצעיף עם דימוי יפני, ומשתמש במגבונים לחים כפירורי דרך הביתה. ויש בעבודות שלו מין אידיוטיזם יבש וליטרליות המסרסים כל מוטיבציה אלגורית. אבל הפעם למרות המסירות של הרקדנים לגחמותיו, העבודה לא הצליחה לצבור קסם.

את הרגע המדכדך שהוא הגיח אל הבמה לבוש בבגדים לבנים קצרים אוחז בידיו עציץ כריזנטמות צהוב ונעמד למרגלותיה של אחת הרקדניות, לא אשכח.

דוייד וואמפאך (David Wampach) מתחרמן עוד במסיבת העיתונאים מעצמו ומהדיבור שלו על קניבליזם. העבודה החדשה שלו ״דחף ראשוני״ מבוססת על אותו אינסטינקט חייתי כמו גם על הטקסט של הפילוסוף קלוד לוי שטראוס, הרואה בקולוניאליזם, באכילת שטחים, סוג של קניבליזם. בפועל רוב הזמן הרקדנים כולם מריירים, על עצמם ועל הרקדנים האחרים עד שכולם שופכים לשווא. הם מטפסים זה על זה, שום אוורסט או בסטיליה אין בסביבה. וחרף קולות הזימה, האימה וההתענגות שכמו קפאו להם לתמיד, כל אחד נושא לבד את גורלו, משמר את זיו התאווה שלה הוא מתמסר באופן בוכנתי מכני. ההיקסמות מהרגיל והתפל, מהאין־פואנטה, ומהסימולטניות של אירועים המנותקים זה מזה השאירה אותי מחוץ לכל זה. הרגע היחיד שהאמנתי לו לגמרי היה כשאחד הרקדנים מאס בחבריו והתקדם לעבר הקהל מחפש אובייקט חדש לחדור אליו. מגלגל את הנושא לפתחנו מבלי לזוז.

 

פסטיבל מונפליה הפך בשנים האחרונות לנמל הבית של להקת בת-שבע שהופיעה בו כבר לא מעט פעמים מאז העלה בו אוהד נהרין את קיר ב-1992. הפעם הלהקה הגיעה למונפלייה כדי להציג בפני הקהל את “עבודה אחרונה״ של אוהד נהרין קופרודוקציה עם מונפלייה ועם המרכז האירופאי לאמנויות, דרזדן.

בדרך לאולם הענק של ה"קורום", בית האופרה החדש, עמדו אנשים עם שלטים קטנים וביקשו להשיג כרטיס למופע שכל הכרטיסים לו נמכרו טרם פתיחת הפסטיבל. והדבר היחיד המפר את המולת הקיץ השבעה והמאושרת הוא השמירה המתוגברת של כוחות משטרה בכניסה ובדיקת התיקים הקפדנית שלא נתנה להכניס אפילו בקבוק מים.

במסיבת העיתונאים בבוקר המופע מסביר נהרין שהוא תופס את המחול ״כאקט של תנועה ולא כאקט של מופע״. ובערב הבמה העצומה עושה עם העבודה חסד גדול והאנרגיה של הרקדנים היתה כל כך שונה מהבכורה בתל אביב. ״עבודה אחרונה״ היא עבודה רב שכבתית שעוסקת בסופיוֹת ואינסוֹפִיוֹת, ביחס לאחר, ובדברים שניתן לבטל ודברים שלא ניתן לבטל, העומדים בבסיס מה שעושה אותנוּ בני אדם

והגוף המשוכלל שיצר נהרין מגיע כאן לאיזה שיא גניאולוגי. שני ערבים ברציפות 2000 צופים יצאו מגדרם. אני חשתי שזו עבודה  תובענית, מסקרנת ועצובה שהלמה היטב את המעבר האיטי בין היום ללילה שהחשיך הכל.

פסטיבל המחול במונפלייה הוא מעין קבינט פלאות ומוזרויות, המבליח מתוך אפלת קירות שחורים בעזרת תאורה דרמטית על ארונותיו המלאים כל־טוב. לנו נשאר רק להסכים לקחת.