”Invocación" הבלט הלאומי הספרדי
15 שנה לאחר ביקורו האחרון בישראל, הבלט הלאומי הספרדי חוזר עם המופע "Invocación" – מילה שמשמעותה קריאה או דירבון; הנעה לפעולה. להקת הבלט הלאומי הספרדי הוקמה ב-1978 כחלק מתהליך מורכב של שיקום המדינה אחרי שבתקופת הדיקטטורה בספרד (1975-1939) מילא הפלמנקו תפקיד מרכזי בקידום התעמולה של המשטר. הוא הודחק והושתק בסביבתו האנדלוסית הטבעית שם הוא מהווה לא רק צורה אמנותית, אלא גם אורח חיים, והפך בצורתו המגויסת לאמנות סטריאוטיפית וממוסחרת, שדבק בה כינוי הגנאי "פלמנקו לאומי“.
הפורמט של "בלט פלמנקו“ הניע את המעבר של הפלמנקו מריקוד לאומני לריקוד לאומי שיש בו עושר תרבותי. מניח את הבסיס לשילוב בין המחול הספרדי והפלמנקו לבין סגנונות ריקוד שונים מאירופה ומארצות הברית, מציג תחביר תנועתי המשלב בין הפלמנקו המסורתי לבין מאפיינים של בלט קלאסי, ניאו-קלאסי ומחול מודרני. ומהעשייה באותה תקופה התגבש פורמט שהתאפיין בעיקר ביצירות נרטיביות, כשההתרחשות הדרמטית מועברת באמצעות התחביר התנועתי ומועצמת דרך הקטעים המוסיקליים המלווים כל סצינה.
תוכנית הערב שיחתום את סדרת המחול במשכן האופרה לעונה זו, היא הראשונה שעיצב רובן אולמו, המנהל האמנותי של הבלט הלאומי הספרדי, עם כניסתו לתפקיד, והיא הועלתה בבכורה בשנת 2020. חלקה הראשון כלל שלוש יצירות קצרות יחסית, ששתיים מהן נוצרו על ידי אולמו עצמו:
"Invocación Bolera", היא יצירה שמציגה את סגנון האסכולה בולרה שהתפתח בספרד לקראת סוף המאה ה-17 והגיע לשיאו במאה ה-18, וממזג אלמנטים מריקודים עממיים ספרדיים ומריקודי החצר האיטלקיים והצרפתיים. זהו סגנון הנרקד עם נעליים רכות ותובע מהרקדנים שלמות טכנית כאשר רגליהם וגופיהם נעים בצעדים ומחוות מהבלט הקלאסי בעוד אצבעותיהם המקישות בקסטנייטות, וטפיפות צעדיהם מכתיבות מקצבים עממיים הנמסכים לתוך המוזיקה שנכתבה במיוחד על ידי המלחין בן סיבליה, מנואל בוסטו. קטעי הריקוד המשותפים של הלהקה הצטיינו בדיוק ובאחידות, אך לרגעים היתה תחושה, כי ההקפדה על הצורה באה על חשבון ההתפרצות הרגשית שכל כך מזוהה עם הפלמנקו.
"Jauleña" הוא סולו קצר לרקדן או רקדנית, השואב את השראתו מגרנדה. על פי הכתוב בתוכנייה ניסה אולמו ביצירה זו ליצור פסיפס של שלוש התרבויות נוצרית יהודית ומוסלמית. בערב הפתיחה רקדה את הסולו רקדנית עם מוטת זרועות מפוארת. הזרועות הן כיצורים שיש להם חיים משל עצמם. וזה מחול שנראה זעיר אך הוא מלא כוח, הוא כמו התעקשות על עמידה מול קושי, על אי ויתור. ואין כאן חידוש מרעיש, אלא רק רגע חד פעמי של חסד ויופי.
את היצירה השלישית, "Eterna Iberia", יצר אנטוניו נחארו, המנהל האמנותי הקודם של הלהקה, כמבט אישי על המחול הספרדי המסוגנן בעקבות המוזיקה של המלחין הקלטי-איברי מנואל מורנו-בואנדיה מ-1963. זו יצירה יומרנית ומגלומנית שמקושטת באטריבוטים ספרדיים ייחודיים: קסטנייטות, גלימות ספרדיות וכובעי קורדובס שמקורם בקורדובה. אוסף התמונות הבימתיות שבה מעמיס על הצופים דימויים רהבתניים בצורה מופרזת, תוקפנית ממש, ברמה שמאיימת לקבור אותנו תחתיהם. הנשים פלרטטניות, הגברים מרעימים בחוסר מנוחה, בעבודת רגלים סוערת, והתלבושות מתחלפות בקצב מסחרר.
חלקו השני של המופע, "De Lo Flamenco", הוא מחווה לרקדן ולכוריאוגרף הפלמנקו האגדי, מריו מאיה, אחד מגדולי המאסטרים של המחול הספרדי שמת בשנת 2008. יוצר שלמרות יצירתו הייחודית מעולם לא נכלל ברפרטואר הלהקה עד עתה. זו יצירה המציגה את הסגנון המיוחד של מאיה שחיבר בין הפלמנקו הצועני-שורשי לאלמנטים ממחול מודרני אליהם נחשף בשנות ה-60 בניו יורק אצל יוצרים כמו אלווין איילי ומרתה גרהאם. והכל מתפתח כאן ברצף ברור: אנסמבל, קבוצת גברים, קבוצת נשים, טריו, דואט, ושוב אנסמבל, כל סצנה חושפת בדרכה את עצמת טכניקת הפלמנקו – ליטוש של קווי גוף, הצגת סיבובים, קפיצות וירטואוזיות וצעדים ותנוחות המוצמדות בדיוק למקצבים המוזיקליים. וגם אם חסרה תשוקה או חדשנות צורנית, הסגנון המופשט בכל זאת מחולל את ההנאה והעוצמה שלו, ונרשמת תצוגה מצוחצחת של טכניקה. אבל לרגע, בתוך כל אותן רקיעות בקצב תפירת תכים של מכונת תפירה ועד לזעזועי שריר שמפיקים אותם בעדינות כה גדולה עד שלוקח דקותיים לאתר איזה שריר נע בכלל ומפיק את העדינה שבנקישות, היה סולו אחד של רקדנית, נטול כל מאמץ ותנוחות הצהרתיות, בו לרגע יכולנו לחוש את החיים הפנימיים הנמצאים בתוכה, בתוכנו.
הבלט הלאומי הספרדי בהחלט מנסה לצאת מגבולות הזירה הטהרנית ולהרחיק מעט כדי לשלב במידה שקולה, עוד כמה דיסיפלינות שמעניקות לו דרגת חופש גדולה יותר. אבל ההשג הגדול שלו הוא בכך שהוא מצליח להכניס את הצופה לאווירה לכידה ועוטפת. ולמרות שהערב לוחץ פול גז, משתמש, באופן מופרז ומוגזם, באמצעים אסתטיים מרהיבים, בקול, בשירה, בריקוד ובתמונות מלאות צבעים ואורות שוודאי יצליחו לגעת, בכל זאת קרה משהו מיוחד, הקהל שבא היה קהל חם ששמר על דיאלוג עם הבמה במחיאות כפיים וזכה בתמורה למבצעים מוצפי אהבה שמשיבים שבעתיים, בנדיבות, בפתיחות, מלהטטים בעקביהם ובזנב שמלותיהן.
אבל כמו תמיד בפלמנקו בדיוק כשעומדים ללכת מתחילה החגיגה האמיתית, חגיגה שבה יש מקום מרכזי לאילתור אישי, הרקדן, במקרה הזה רובן אולמו המנהל האמנותי של הלהקה, יכול להתפרק ממוסכמות, ללכת רחוק יותר ונועז יותר ומצחיק יותר ופרוע יותר. להשתחרר מהחזקת גו, כיווץ ישבן, מנפנופי שובל מפונפנים והבעות פנים מיוסרות לבלי די. לתת לנשמה לפרוץ חופשיה וחצופה, ממזרית מלאת חן ואנרגיות. וזה עובד כל פעם. כי הדימוי המפתה של קצב מסחרר ותנועות חזקות ומהפנטות, בליווי נקישת קסטנייטות או לצלילי גיטרה ספרדית מייללת, הוא רק עטיפה חיצונית, מתקתקה ומטעה. בבסיסה, הפלמנקו היא אמנות בעלת עומק רוחני.