"MayB" של מאגי מארן

היצירה של מגי מארן "MayB" היא דרמה אנושית שתוקפה מעוכב. במשך 90 דקות אנחנו מתבוננים בכיעור האנושי במלוא תפארתו, מנסים להסתגל לחשיכה. בתוך איזה טישטוש מאובק, בתנועות קטנות, יומיומיות, מדדים 10 רקדנים בתוך סיפור נטול עלילה, שלד של מעשה, שההתפתחות בו מושגת רק בכוח הרצף של הדימויים החוזרים על עצמם.

את "May B" יצרה הכוריאוגרפית הצרפתייה ב–1981, לפי כתביו של סמואל בקט, עם השחקן והרקדן הישראלי־צרפתי דניאל אמבש שבינתיים חזר בתשובה. זו עבודה תיאטרלית וגרוטסקית שמסתובבת סביב אותה תפיסה קודרת מאוד של ערך האבסורד אצל בקט לפיו, האדם לעולם לא יהיה מודע למציאות שלו, אך תמיד ימשיך לצפות לדבר מה שלא יגיע.

בדרך משמימה לכאורה, מתארת לנו מארן את מעשיהם חסרי התכלית של האנשים המחכים- שרידים אנושיים המאופרים באפור לבן ולבושים בסחבות או תכריכים. לאט לאט מפרקת בהם מארן כל מסתור, רואה אותם שקופים רפויים ונכשלים, מציגה אותם בעליבות מוחלטת ובחוסר אונים משווע. השינויים שמתרחשים במהלך העבודה כה קטנים וסתמיים, והווייתם של הרקדנים כה תלושה, עד שהרגש המרכזי ששולט הוא אבסורד תבוסתני ומועקה גדולה.

מארן עושה שימוש כמעט שיוויוני במחול וסאונד מותחת דרכו את הזמן, מאיטה את העבודה עד קצה גבול היכולת, מבקשת מהצופים סבלנות ואמון אינקץ במצבים סטטים בהם לא קורה דבר. בינתיים הרקדנים מעבירים את זמנם בהמתנה – גונחים, נושפים, מתגרדים ביחד, ממלמלים רוטנים על ההשתייכות הכפויה לקבוצה.

זו עבודה שאיננה מצליחה לשרוד את גבולות הזמן בו נוצרה אבל העגום בה עדיין מכמיר את ליבנו. אל מי שנעלם לא נתגעגע, ומי שנשאר אין לו עבר ואין לו עתיד, אין לדעת מה יעלה בגורלו. דבר לא השתנה עד היום, ודבר לא ישתנה גם מחר. האדם עלוב מכדי לעשות מעשים אמיצים. מה שנשאר הוא לעמוד ולשאול "נגמר. זה נגמר. זה ככל הנראה נגמר."

העבודה עלתה במסגרת פסטיבל "תל אביב דאנס", מרכז סוזן דלל