"דקהל'ה"- אנסמבל בת שבע

כשההופעה הסתיימה ויצאנו החוצה, הנסיין בן הרבע לשמונה אמר ש"הוא מוכן לשוב ולראות את ההופעה מהתחלה ועד הסוף אפילו פעמיים" . והסכמתי איתו כי כך בדיוק הרגשתי גם אני אולי כי "דקהל'ה" קרוצה מחומר מרוכז מאוד של חג. לא חג דתי אלא חג טהור כזה שבו כל החיים מזדקקים מכל רגילות ומכל מצוקה, חג של ילדים. חג מדבק.

"דקהל'ה", הוא מופע מחול לכל המשפחה אותו מבצעים רקדני אנסמבל בת שבע , והוא מבוסס על "דקה דאנס" למבוגרים, שמורכב מקטעים מעבודות ישנות של נהרין, מחוברים זה לזה.

"דקהל'ה" מציעה לנו עולם תנועתי וויזואלי בלי נרטיב מובנה. ומשהו בנינוחות בה זזים הרקדנים מאפשר לנו להתמסר לעולם הזה בקלות. והילדים לא מחפשים סיפור אלא מקשיבים לקול, מרוכזים אפילו בדואט האפל מתוך "מבול", רוקדים בכיסאות, וכשהרקדנים קופאים ומחייכים לעצמם, הם מתפוצצים מצחוק. אפילו הקטע הקיטשי מתוך "זאצ'צ'ה" (1998), שמקורו הוא למעשה ב"אנאפזה" (1993), ובו יורדים הרקדנים אל הקהל ובוחרים נשים וילדות לרקוד איתן, נבלע בקלות כשנכדים של איזו סבתא, שנשארה אחרונה על הבמה, מתמוגגים ממנה מחדש. השיא מגיע בריקוד "אחד מי יודע" שנוצר במקור עבור "קיר", וחותם את המופע מותיר את הילדים מול עבודה שלא רק מנצחת את מבחן הזמן, אלא חושפת את כל מה שנהרין הבטיח וקיים.

וזו חוויה לראות דרך עיניהם של ילדים את עבודותיו של נהרין, כי נדמה שמשהו במבטם הרענן יודע את כל מה שאנחנו המבוגרים שכחנו. והם באים עם רגישות גדולה, וסקרנות, ועדינות, ומשחק ואי-מודעות של ילדים, בדיוק כל מה שצריך לבוא איתו לראות מופע מחול.

ונהרין יודע שילדים הם לא מבוגרים מוקטנים אלא הם מינים לעצמם. יצורים בעלי איכות ומהות משלהם, תנועות משלהם, בושה וצחוק משלהם. והוא גומל להם בעושר גדול של יופי. מצחיק אותם באמת, עושה להם חשק פשוט לרקוד.

פורסם בידיעות אחרונות ב-17 לספטמבר 2013