יאג ואדם – להקת בת שבע:
הערב החדש של להקת בת שבע הוא לא ערב של חידוש מרעיש, אלא אוסף של רגעים חד פעמיים כמעט חרישים, על עצמנו, על הפשוט והמורכב, על המצחיק והנשגב, על ייאוש ונחמה, ועל יופייה של התנועה היחידה.
את הערב פתחה היצירה ״אדם״ מאת רועי אסף, כוריאוגרף אורח שהוזמן על ידי נהרין ליצור עבור הלהקה. אסף מפרק את הגוף לחלקיו, כל אחד מהרקדנים מונה את רצף האיברים שהשתתף בתנועה, צלעות, שכמות, ברכיים,אגן, כליות, ורידים, נקישת שיניים, ממפה את גופו לפני שיתחיל לסעור.
ולכל תנועה יש מעמד של קיום נקי חד פעמי, ותנועותיהם של 12 הרקדנים נראות כאילו הן חצובות באוויר – יש משקל ומשמעות לכל מחווה, גם קטנה, של הראש, של כפות הידיים, של אצבעות הרגלים, של עיפעוף הריס. כל פריט פותח שרשור אזכורים ואסוציאציות, והכל הופך למעין הצהרה שיכולה להיתפס גם כמקח עם המוות ועם האין־סוף, דרמה אנושית זוטרה של כל אדם. וצלילי ״אור הירח״ מתוך סוויטה ברגמסק מאת קלוד דביסי המושמעים עם הריקוד, פורטים את הזמן ומגדירים שפע בתוך המסגרת המתפזרת ונאספת מחדש. וריקודי הסולו השונים הן מלאכת מחשבת, והנפילות נראות כהתרסקות רק כדי לייצר ברגע האחרון פיתול נוסף, ספירלה כלפי חוץ, בחשיפה מקסימלית של פני הגוף, גוו ופנים ומפרקי ירכיים, בקפיצות ניתזות מן הקרקע.
אבל אסף לא מסתפק בכך והוא מציב בהמשך העבודה שאלה: "דמיינו אדם. זה יכול להיות כל אחד. אם הייתם יכולים לגעת בו פעם אחת, היכן הייתם נוגעים?”. מה שפותח שרשרת מגעים מתחלפת, כשבכל פעם נכנס רקדן ומתחיל לגעת ברקדן בודד העומד על הבמה ללא תזוזה. לכל השתרגות גופים או חדירה יש מטען רגשי, לא מפוענח ומוצהר, אך מכריע, כמו רגע של ויתור או התרסה. ומרגע לרגע כמות הכאב שיש להכריע עולה, הפתרון מתרחק, וקוטב התענוג חריף יותר. בעבודה ״אדם״ כיבושי המרחב של רועי אסף הם עמוקים ומרשימים וזו היא אולי העבודה הכי טובה שלו, והיא לגמרי מעוררת בנו אמון להמשיך ללכת איתו שנים, לתוך המסע המצפה לנו.
״יאג״ שעלתה בבכורה עולמית ביולי 1996, היא עוד הצעה אישית אינטימית להכנס לתוך עולמו של נהרין. ״יאג״ היא סיפור על משפחה, אבא, אמא, סבא ושלושה ילדים – שתי אחיות ואח. סיפור על משפחה לא מתפקדת “שפעם אהבה מאוד מאוד מאוד לרקוד”. וזהו מחול שמקים את כולם לרקוד באיזה אופן חרישי שאין בו רהב, שמצליח לדבר על זיכרון ואובדן מבלי להיות סנטימנטלי. ויש בה בן שהולך יחף על גבי שביל של עוגיות מזל סיניות, כפות רגליו מפוררות את העתיד, מחרבות את הנבואה. ויש אב מת שנקבר תחת דלת כתומה. והרקדנים ממשיים משחקים תפקיד, נעים בתוך איזה זמן מעגלי, מתעסקים במוות ובזִקנה. ויש משהו מאוד לא היסטרי ולא מואץ בכל העבודה הזו, כאילו עייף נהרין, ועימו כולנו, מן העצבנות והתזזית וההמולה הנוראה, והוא מגלה לנו עולם אחר, מלא יופי ועצבות של אגדות משפחתיות.
ואם נחזור לנקודת ההתחלה, מעניין ששתי העבודות מתחילות בהרמת יד. ״ב״אדם״ היד האחת מונפת לאגרוף, דבקה במטרה, יודעת היטב מאין יבוא הכוח. וב״יאג״ היד האחת נפרדת, מנופפת לשלום, מכסה על דבר מה חשוף מאוד. ובשתי העבודות יש טקסטים שלוחצים לספר משהו, מעמידים שורות יפות שמכריחות אותנו לעשות זום אין. אני אישית לא צריכה אותו, את הדיבור, את מה שבא לכסות על ההתבוננות ולרגעים מצליח. כי בשבילי התנועה היא לעולם הזעזוע שמעבר לתוכן.
קרדיט צלם: גדי דגון