להקת הריקודים הפרובנציאליים

שמה של להקת המחול מיקטרינבורג שהגיעה לארץ במסגרת פסטיבל מ. ארט לתרבות רוסית עכשווית, מעורר מיד סקרנות וסימני שאלה. האם הבחירה ב״פְּרוֹבִינְצְיָאלִים״, שוליים וחסרי חשיבות, היא ביחס למוסקבה וסנט פטרסבורג ששתיהן קשורות קשר הדוק למסורת של הבלט הקלאסי או אולי בהשאלה צרי אופקים, בעלי השקפות ונימוסים המיוחסים לכַפריים כדי לפתור עצמם מהכבוד למסורת. כך או כך יש בבחירת השם ללהקה שנוסדה בשנת 1990 בהרי אורל, הומור ואירוניה עצמית.

אבל כשנעלמת הפרובינציאליות כמושג פתוח או כמטאפורה גם נעלם מישור האירוניה העצמית .ומתברר מיד כי זו איננה להקה של מחול פרובינציאלי. זוהי להקה שמבקשת ללכת בגדולות ונכשלת. בסוף הערב, שום כישלון זוהר של המחשבה על אודות מחול עכשווי לא נצפה כאן, וגם לא התרסקות מפוארת, המעוררת הערכה לניסיון.

בערב עלו שתי עבודות מאת הכוריאוגרפית והמנהלת האמנותית של הלהקה טטיאנה בגאנובה. העבודה הפותחת ״כלולות״ מ-2000, היא גרסה מודרנית ל“כלולות" שנוצרה במקור על ידי ברוניסלבה ניז‘ינסקה, אחותו של הכוריאוגרף והרקדן ואסלב ניז‘ינסקי, עבור להקת ה”בלט רוס” ב–1923 בפאריס למוזיקה של איגור סטרוינסקי. "כלולות" היתה יצירת המחול הראשונה במסורת הבלט בעלת טונים פמיניסטיים, והיא תיארה דרך המקצבים הרפטטיביים של סטרווינסקי את טקסי הכלולות הקשוחים בכפרים הרוסים. במהלך השנים גם כוריאוגרפים נוספים העלו גירסאות משלהם ובהם אנז'לן פרלז'וקאז' . בגרסה של  בגאנובה הכפריות מושגת באטימת הפנים עם מסכת גרב, בתנועה הרובוטית הקטועה שמזכירה פועלים במפעל החתונות, בקפיצות המזכירות ריקוד עם רוסי. ויש את ה׳כלה׳ בבגד גוף ורדרד שקוף שמשלוש בד חום מוצמד לערוותה, שנעה מלאת אורך כנגד החיספוס. ויש גם שימוש עתיר בתפאורה- בלוחות עץ הנעים באופנים שונים, בטבעות ברזל שנתלו על שלשלאות בקידמת הבמה כחבלים הממתינים לראשו של תלוי. וגם שימוש בשולחנות עגולים שסימלו את ההכנות לחתונה, ונותרו ביחס לתנועה כגוף זר שאינו נדחה לחלוטין וגם איננו נטמע בהצלחה. ובאופן כללי העבודה מעניינת אם כי מיושנת, אך העדר המקום של הרגש האנושי בצירוף המוזיקה התוקפנית של סטרווינסקי מותירים קהל מרוחק.

בעבודה ״ספיה״ מ- 2010 המבוססת על הספר ״אישה בחולות" של הסופר היפני אבה קובו, מלבד השימוש בחול, נדמה שהכותרת מודבקת מבחוץ כתווית מארגנת לעניינים מסדר אחר ותו לא. כאילו שהכוריאוגרפית עסוקה רק בלמסור לנו אוסף אקלקטי של אסוציאציות שננקטו ונתלו באילנות גבוהים. הספר ״אישה בחולות״, מספר על חוקר חרקים חובב, המגיע לכפר נידח לחפש אחר חרקים בחולות, וכשהוא מגלה שפספס את האוטובוס האחרון הביתה, אנשי הכפר מציעים לו ללון בכפר. הם מובילים אותו לאישה שביתה נמצא בתוך מחצבת חול. האישה עוסקת כל יום בהרחקת החול מביתה כדי שלא ייקבר תחתיו ולמעשה בכך מגנה על הכפר מפני סחף של החולות. הגיבור לן בביתה של האישה, אך למחרת בבוקר מגלה כי סולם חבלים שבאמצעותו ירד אל המחצבה נעלם וכי אין לו כל דרך לשוב הביתה.סיטואציה קפקאית שבה ההיגיון הליניארי של העולם המודרני ננטש לטובת היגיון חמקמק וגמיש כמו חול.

אבל ״ספיה״ של טטיאנה בגאנובה, לעומת זאת, לא משאירה שום אי וודאות בעקבותיה. ואולי זה גם הספר המופלא של אבה קובו שיוצר רף שכמעט בלתי אפשרי לעמוד בו. כי יותר מכוריאוגרפיה יש ב״ספיה״ סטיילינג. תמונות יפות מבחינה ויזואלית. כמו למשל תמונת הפתיחה בה שלושה רקדנים בגבם לקהל עם ישבן חשוף, רחצו בחול כשהם עומדים מתחת למעין שעוני חול שקופים. השלושה בעזרת החול רכשו לעצמו מימדים כמעט מטאפיזיים, נותנים לחול לטהר אותם, חודר לכל פינה, דרך כל חריץ, בין הקפלים, מתמוסס אל תוכם, מתגנב אל תקרת החיך, אל מפגש הירכיים, מתחת לעפעפיים, היכן שרק הגוף נפגש עם עצמו. חול דק כקלף כשהוא נח על העור, שמינית המילימטר בסך הכול. אבל כשבמקביל הרקדניות מגיחות מדיונה גדולה של נייר מגששות את דרכן, הציפיה מתייתרת לנוכח הבנאליות. ואכן בסוף הצפייה ב״ספיה״ יש תחושה ששצפינו בפנטזיה מלאה־חלולה ושהגבול בין אמצעי למטרה נותר מטושטש. מה שמציף את השאלה ששואל האנטומולוג את האישה ברגע מתיש של גירוף מייאש: "זה לא ממלא אותך בריקנות? את גורפת כדי להתקיים, או מתקיימת כדי לגרוף?". וגם זאת למדנו: לא קנקן ולא מה שיש בתוכו.