פסטיבל דאנס אמברלה- Dance Umbrella 2017

מאז השקתו בשנת 1978, השתתפו בדאנס אמברלה יותר מ -700 אמנים מ -34 מדינות שהופיעו בפני יותר ממיליון אנשים. אמה גלדסטון, המנהלת האמנותית של הפסטיבל מ -2013, מתעניינת בדרכים השונות בהן משתמשים אנשים בגופם כדי לנסח עמדה בעולם. מבחינתה כל עוד מה שמוביל את העבודה היא תנועה היא מרגישה שהיא יכולה להציג אותה. ואכן השנה נע הפסטיבל בין מחול עכשווי, היפ הופ, פלמנקו פרוגרסיבי, מחול תלוי מקום, ויצירות קונספטואליות. מקפיד לזוז מתוך אותם אולמות גדולים מסורתיים כמו הברביקן סנטר ותיאטרון סדלרס וולס לחללי אמנות קטנים, מזמין את הקהל לרובעים ומקומות שונים ברחבי לונדון שרוב הסיכויים שלא היינו מגיעים אליהם בעצמנו.

המופע שפתח את הפסטיבל היה ״ORIGAMI״ של הרקדנית ואמנית הקרקס סאצ'י נורו (Satchie Noro) והמעצב והמשורר סילבן אול (Silvain Ohl)- דואט מבריק בין רקדנית למכולה. העבודה שצפיתי במופע מספר מאה שלה, הוצגה פעמיים ביום בחמישה מקומות שונים ברחבי לונדון, כמו גם תחנת הכוח באטרסי שכיכבה על עטיפת האלבום של הפינק פלויד Animals,  כשהכניסה חופשית לקהל. ונדמה שנורו תופשת את העולם שמסביבה כמערכת של קפלים וקיפולים. העור שעוטף את המפרקים בגוף שלנו, אפילו שרשראות של די-אן-איי הן למעשה סוג של קיפול מורכב.  במסורת היפנית שני הקיפולים השימושיים ביותר באוריגאמי הם קיפול "עמק" וקיפול "הר". שמותיהם לקוחים מעולם הזן בודהיזם והם מייצגים את השלמות של עולם הזן – ההפכים הם שווים – תלוי מאיזה צד של הנייר מסתכלים.

ו״אוריגמי״ היא עבודה מרהיבה הגוף המתכתי של המכולה נפרש כמו קפלים במודל אוריגמי, ונורו נעה בין החלקים משתמשת בכבלים שמניעים את חלקי המתכת כמתח, מתעלמת מכוח הכבידה בשלווה סטואית. כמו מטפסת הרים היא נצמדת לדפנות, לא ממהרת, פניה חתומות. לפתע היא מרימה גרזן ומניפה אותו, אבל אם מישהו חיכה לשיא נועז שישכח מזה כי נדמה שמה שמרתק את נורו יותר מכל זו מובהקות אסתטית. מחול שעוסק בקווים, בצורות וביכולת של הגוף להתמקם בחלל, ואולי גם חופש,ורציונאליות. יצירת סביבות טרנספורמטיביות באמצעות היחס בין הגוף לבין המכולה לבין החלל, כמו הרכבל של לונדון שעובר מעל הגדה הדרומית של התמזה ונשקף במהלך העבודה כרקע. קנה המידה הנוטה אל הגרנדיוזי אל מול הגוף הקטן התלוי באוויר יוצר חוויה מציפה. ומתיחת הרגע, היחס המופלג בין סטטיות לתנועה, באה חשבון עם הנטייה המודרניסטית הרווחת להביט קדימה במקום לשאת עיניים.

אין עוררין על כך שרוסיו מולינה ( Rocio Molina ), אחת הרקדניות הנחשבות כיום בסצנת הפלמנקו העכשווית, היא חיית במה. מולינה שניחנה ביכולת מצויינת לעבור במהירות בין מצבי צבירה משתנים היא דוגמא מובהקת למודל העכשווי של רקדני הפלמנקו: טכניקאים מבריקים ומלאים בנשמה אשר מחוברים לשורשים המוזיקליים ולמסורת התרבותית של אמנותם, ובו-זמנית מחפשים דרכים שונות ומקוריות כדי להביא אותה לשיאים חדשים ולגעת איתה בשמיים.

אבל בעבודה החדשה שלה ככוריאוגרפית ״Fallen from Heaven״, רעיונותיה השאפתניים רחוקים מלהפוך את מה שהיא עושה למרתק, וללא ספק יש לה את הכישורים לכך. גם כאן מנסה מולינה לחשוב מחוץ לארגז הכלים של הפלמנקו. ביחד עם הרכב קטן של ארבעה מוסיקאים מנסה מולינה לחקור בחופש יוצא דופן מה זה להיות אישה בפלמנקו. מגלמת ומקימה לתחייה שורה ארוכה של דמויות ודימויים, דוחפת את עצמה ואת שפתה לקיצוניות מינית ותיאטרלית. עוברת טקס טיהור הפוך. מתחילה מדמות בתולית עטויה שמלת זנב לבנה, שוקעת אט-אט לאט אל הרצפה, כורעת על ברכיה, מחליקה, מגלגלת את גופה על הרצפה שוב ושוב, אל מול וכנגד הזקיפות הקפדנית של הפלמנקו. ומסיימת עירומה כמו האלה הרומית ונוס של בוטיצ׳לי הנולדת מתוך גלי השובל של השמלה כאישה בוגרת, כסמל לאידיאל היופי הנשי. והיא גם תהפוך למטדור, עטורה מגבעת שחורה עם שוליים נמוכים, מעיל זהב קטן מבריק, נערת פוסטרים לתיירות בספרד עטורה פרחים וענבים, או תגרור את עצמה על הבמה בשמלה המכוסה בחומר כהה, המדמם על הבמה עם כל תנועה שהיא עושה. מסיימת בתוך גיגית קטנה כשאחד המוסיקאים רוחץ את רגליה מהדהד את טקס רחיצת הרגליים של ישו במין קיטש רליגיוזי.

והיא חצופה ונועזת ואמביציוזית מאוד, מקיימת יחסי סאדו- מאזו מיותרים עם המוסיקאים כשהיא מזינה את עצמה מתוך שקית צ׳יפס הדבוקה למפשעתה. הכל בחוץ ואין סוד, עד שמה שאנחנו מקבלים זו יש חוויה דרמטית ובומבסטית כל כך של העדפות שלוקטו מתוך מנטליות של דפדוף, המצריכה מחשבה מחדש.  וחבל כי מי שראה את מולינה בסולו בלי פעלולים מיותרים, כשגופה מצוי כולו בהתמקחות כוללת, מרוסנת מאוד עד משתוללת, לא ישכח זאת לעולם.

אחת העבודות הקונספטואליות בפסטיבל היא זו של הכוריאוגרפית הבריטית שרלוט ספנסר ״?Is This a Waste Land״  שמתרחשת בדמדומים ומסתיימת בחשיכה על שטח אדמה שנמצא בסילברטאון, במזרח לונדון, צפונית לנהר התמזה. היצירה שבוחנת את יחסינו עם הנוף והסביבה, וממוקמת על אדמות בלתי מעובדות בין נמל התעופה סיטי של לונדון לבין טחנת קמח לשעבר, מפעילה שישה פרפורמרים וכ-80 משתתפים דרך סדרה של הוראות שמושמעות לכולם באוזניות במהלך 90 דקות, הופכת את שטח האדמה למגרש משחקים נדיב, מיצג אווירתי־פוליטי אפקטיבי.

חמושים באוזניות וכפפות מגן, ספנסר מזמינה אותנו לאכלס את הקרקע ולחקור את השימוש הקודם והעתידי שלה. וזה מתחיל בהוראות פשוטות המתארות את גבולות החלל ואת הכללים ואז אנחנו הולכים בשורה ארוכה, עוברים שער מתכת גדול, עוצרים וממלאים את עינינו בנוף ואת הנוף בגופנו. לפעמים אנחנו נעים כגוף אחד עמלני, לעיתים אנחנו מחולקים לשלוש מסות שונות שמקבלות הוראות שונות. בונים עם חבלים מקלות גדר, מגדלי פסולת. מטוסי ענק ממריאים ממש מעל לראשנו וששת הפרפורמרים רצים סביבנו, אוחזים דגל, מגלגלים מריצה עמוסה חפצים, מניפים מפרש לרוח, ההוראות שלהם אחרות אולי הרפתקניות יותר, והמוקד עובר לרגעים מאיתנו אליהם, משאיר לנו זמן להתבונן בנוף. ולא ברור אם הפעולה היא קולקטיבית יותר או אקטיביסטית יותר, כי הכוח של ספנסר הוא ביכולת שלה להפנות את המבט שלנו למה שסובב אותנו, מבלי להציג את המרחב כמהולל או כמקולל, נאבקת בזכות לא להתקבע, משתדלת ליצור אמנות שאיננה חד־משמעית. הסיטואציות לא ידועות אך הטקסיות שבהן מובנית ומוכרת, אנחנו לא יודעים מה הן ומהו האירוע ובכל זאת מזהים את שניהם.

וזו עבודה חוויתית ואינטיליגנטית ונדמה לי שאם המסה של הפרפורמרים היתה יותר גדולה, והפעולות הפיזיות שלהם במרחב היו קורת בתדירות גבוהה יותר, הפערים בינינו לבינם היו גדלים מה שאולי היה חותר מתחת לאווירה הסבלנית, גורם לנו להתאחד ברשת של סימנים ומאורעות. כך גם אם היינו נדרשים ליצור בריתות עבודה לעתים תכופות יותר, היה נוצר קשר חזק כשכולנו נכרכנו עם חבל מתיחה אלסטי ענק במעגל, חשים בו בגבנו, נשענים לתוכו כדי לתת לו לשאת את המשקל שלנו.

והזמן המצטבר של ״?Is This a Waste Land״ גורם לנו לצבור אותה בגוף ולהתאים את עצמנו באופן אורגני למצב רוח מלנכולי כללי, חסר מוען ונמען, נטול סיבות והשלכות, מהרהרים בפסיביות ואקטיביות, בקולקטיביות, באינדיבידואליות, באיכויות של התחמקות, כשאנחנו מביטים בשארית היום שהאדים וכמעט החשיך, כשמולנו עגורני הענק הנישאים על רקע השמש השוקעת הן רק עוד עדות להבלות הקיום האנושי שעדיין עסוק בנשגב.