פסטיבל צוללן 2019

נושא המהדורה השמינית של פסטיבל צוללן הוא ׳היפסטריה׳. "אותו רגע שבו הדור מתעורר ומבין את הנקודה הקריטית שבה העולם נמצא. זהו רגע של דור שנודע עד כה באדישותו, ולפתע המגמה העכשווית שלו היא בחינה של התארגנות מחדש, שמתחילה בעשייה של "היסטריזציה" למציאות החיים המוכרת לו. אנו מפנים שאלות להורינו ולמקורות הסמכות שהכתיבו את חיינו, ומציפים באמצעים המועדפים עלינו את החרדות לקיומו של כל היקר ללבנו״ כתוב בתוכניית הפסטיבל.  או אם לדייק: בעידן שבו הרס מוחלט של כדור הארץ הינו אפשרי, ובו העתיד של אף אדם אינו מובטח עוד, ולהיות היפסטר זה הפשע הכי גדול שאדם יכול להיות מורשע בו. אז במקום להיות בגלגול הנוכחי רק מגניבים, ובגלל שמגניבוּת היא תכונה זמנית, הפכנו להיפסטרים חסרי מנוח.

״Spirit Club״ מאת לילך פנינה ליבנה:

העבודה שפתחה את הפסטיבל ״מסיבת ספיריט״ מאת לילך פנינה ליבנה מתרחשת במסגרת התערוכה "המאמינים" המוצגת בימים אלה במובי: מוזיאוני בת ים. העבודה שממשיכה גם את נושא מחקרה של ליבנה במסגרת תנועת ה-Non-image, היא חלק מפעולה אמנותית מתמשכת במוזיאון אשר הזמינה את הקהל להפוך לחלק מהיווצרותה, כדי לבחון איך אפשר להרחיב את המקום של האמנות בחיי הפרט, להצטרף למועדון ולחגוג את הגוף בתוך העולם. אבל יותר מכל ״Spirit Club״ של ליבנה הזכירה לי פקידה בצבא שממונה על מכונת זירוקס ומנצלת כל רגע משועמם להביא אל משטח הצילום כל דבר בר צילום, ראוי או לא ראוי. עד שיום אחד היא מגלה את יופיה של מכונת הזירוקס המצלמת את עצמה; את יופיו של הלא־כלום; ומשגיבה אותו להיות התגלות אלוהית מינורית. 

וליבנה מתחילה מלקרוא מתוך הנייד חזון אוטופי פשוט ומגניב שבינו לבין מה שקורה על הבמה יש מרווח נדיב מדי. אחר כך היא מחלקת לנו נצנצים להתקשט ולכסות בהם את הפנים, להיות אחרים. ויש גם דף מצולם עם טקסט בכתב יד עם ציטוט מאת הפילוסוף היווני פלוטינוס ששנא את העובדה שיש לו גוף. כלומר הוא רצה להיות רק רוח. כלומר הוא העדיף את הרוחני על החומרי. ואז היא קמה ופותחת מעגל וסוגרת מעגל, ומחלקת הוראות התבוננות באחר שנמצא מולנו, והכל נאמר בכוונה גדולה, בביטחון של מאסטר, כאילו קורן ממנה אור רענן, טהור. והמילים ״אפשרות״,״להסתכל בעיניים״,״מסיבה״ ו״ספיריט״ יחזרו על עצמן כדי לדרבן אותנו. ויהיה גם משחק תופסת עם המצלמה בניידים, והתבוננות של ארבע דקות בסלפי. ויהיה עוד ריקוד ספיריט בחוץ-ריקוד חופשי משותף משל היינו כולנו איזידורה דנקן, ואז עוד מעגל על הדשא, שנחשוב בו, אחרי ששכבנו על הגב ודיוושנו על אופנים דמיוניות, עד כמה עמוקה האהבה שלנו, כשליבנה ישובה בינינו באמצע, כמו דמות המפריחה לאוויר בדיבורה, לבבות ורודים.

ואפשר בכוח להחליט ולהצהיר שליבנה הצליחה במשימתה ״לבחון איך אפשר להרחיב את המקום של האמנות בחיי הפרט״. ושהעבודה הצליחה להתקיים באזור הטעון שבין הקול לדימוי, לוקחת את הצופה הממתין דרוך למופע החי, למפגש בין האלוהי לפאתטי. אבל אם להודות על האמת, גם בעבודה הנוכחית לא חלה התפתחות מעניינת ביצירתה של ליבנה. אין כאן ביקורת חברתית וגם לא מראה, אלא רגש רגיל, מקובל והמוני, של חוויה משותפת בתוך אסופה אקלקטית של פעולות, וקהל של חברים רקדנים שמתומרן ומתמסר, בתקווה שכשהוא יעלה עבודה שתדרוש התנדבות, יתמסרו גם לו. ״כי כולנו כן כולנו כולנו ריקמה אנושית אחת״. אז נכון אני לא אוהבת שאומרים לי מה לעשות, בטח לא לציית מהרגע הראשון שנכנסתי למוזיאון לפני שקרה משהו, למרות שכתוב בחוכמה על הקיר ״המאמינים״. אבל דווקא בגלל זה, עוכרת שמחות שכמותי, מאתגרת יוצרים ליצור נסיבות שיגרמו גם לי להשתתף.

ואין שום בעיה להביא לחזית המחול את הנחות הבסיס הבנליות, את הקונבנציות המובנות מאליהן שבבסיס אינטרקציות חברתיות בתנאי שאת גם מנסה לערער אותן. מפרקת אותן וחושפת את האידיאולוגיה המבנה אותן, בעזרת נונסנס, פתיינות הפגנתית, מבוכה או פרובוקציה. אבל דומה שליבנה שכחה את השימוש במרכיבי הטקסט, כבר לא באמת מתעניינת בחישוף, ושום דבר לא דחוף בה. מעדיפה את תנועת הנון-שלנט ׳מה שיוצא אני מרוצה׳ כמקדמת אג׳נדה, במקום לנצל את ההתכנסות כדי לחדד את סוגיית יחסי הכוח, את התעריף של האהבה, את האומדנים הפונקציונליים לאנושיות, את הניצול או תג המחיר המוצמד לכל מחווה אנושית. שומרת על עבודות במשקל נוצה.

ליבנה מהלכת קדימה על החוט הדק שבין הגריעה למלאות. אבל מה שנברא בעבודותיה המוקדמות, ושאולי מהווה עד היום עמוד שדרה רעיוני לרוב עשייתה, אותם רגעים מרתקים וחדים שנהפכו אז מנראות לממשות יבשו והפכו לנראות בלבד. למין שיבוט צחור. למאסה מרפרפת, מופרכת, שהופשטה משימושיותה כדי להיות לשירתה הלקונית של אותה שימושיות. וכמי שמלווה במבט את העשייה שלה מ-2011, מהעבודה הבוטה והחכמה והמרובדת ״יום שני לריסה״, זה מצער.

נדמה לי שבשלב זה של יצירתה, אם היה לליבנה אומץ, היא היתה מציגה את עצמה כמו שהיא, עירום ועריה, ללא כל אביזרים נלווים, מיצבים או מיצגים, אלא אחת לעצמה, מתקיימת בזכות עצמה, כתמצית של גוף יצירה. כי כמו שזה נראה עכשיו היא לא באמת צריכה יותר מזה.

״The desire to create something that already exists״ מאת וינסנט ריבייק:

העבודות של וינסנט ריבייק יוצר ופרפורמר הולנדי, מנסות להשיג ניצחון של האדם היוצר נגד החולף באמצעות דינמיקה רדיקלית שלעיתים נדמית שטחית. מוכן לעשות הרבה בשביל זה. לא סתם התואר "אחד היוצרים הפרובוקטיביים ביותר באירופה“ הוצמד אליו אחרי שבמשך עשר שנים רקד לצד היוצרת האוסטרית פלורנטינה הולזינגר, כשהוא משתין עליה, ומקיא לצידה על הבמה. במופע אחר הם העבירו מפה לפה חלמון ביצה, ובמופע האחרון שיצרו ביחד ועלה ב-2015, הוא התיישב על דילדו שהיה מחובר אליה בריתמת סטראפ און, וככה הם רקדו מחוברים במשך תשע דקות. 

אבל מבחינה היסטורית, שנות השבעים היו רוויות באמנות שבהן גוף האמן עצמו היה חומר גלם ליצירה. ולכל ההבטים הרדיקליים של העבודות שריבייק יצר עם הולזינגר וציינתי, כבר היו תקדימים: הסרט היפני טמפופו הקדים אותם עם העברת חלמון מפה לפה כמשחק מקדים, ואפילו סהר עזימי ואורין יוחנן חזרו על אותה פעולת העברת חלמון בעבודה ״מונו פולי מונו״ ב-2014. ובעניין הדילדו, צמד היוצרים סיסליה בנגולאה ופרנסואה שיניו שנחנו בדמיון פורה ובחוצפה נועזת, כבר הקדימו והציגו ב-2010 יצירה לשני רקדנים ושני מכשירי דילדו שנחדרו השתשלשלו מגופם כנרות כנסיה. וגם מחול עם רקדנים שנעים כשקרן לייזר ירוקה מאירה מפי הטבעת שלהם, פגשנו ב-2014 בעבודה “nou” של הכוריאוגרף הצרפתי מתיו הוקמילר, חבר בפקולטה למדעי החברה ומתמחה בפוליטיקה של המגדר ומיניות. 

בעבודה החדשה ״The desire to create something that already exists״ שעלתה בערב הפתיחה של פסטיבל צוללן, והיא בין העבודות הראשונות שהוא יוצר לבדו, רוקד ריבייק בחלל המוזיאון לצד שמונה רקדנים ישראלים מהמסלול ללימודי המשך לרקדנים La Collectiz! בניהול לילך פנינה ליבנה ועדו פדר שמשמש גם מנהלו האמנותי של הפסטיבל. והעבודה כפי שנכתב בתוכנייה ״מבקשת לחקור מצבים קלאסיים שבהם יחסי הכוחות אינם מאוזנים. ומדובר למעשה ב״סדרה של שחזורים (re-enactments) מיצירות עבר שלו ושל אלמנטים ביוגרפיים שונים שלו ושל הרקדנים האחרים, כאשר מוסכם כי המשתתפים יכולים לבדות באופן חלקי קטעים בביוגרפיות האמנותיות שלהם.בוחן את ׳הדברים הרבים שאנחנו בעת ובעונה אחת׳- מורה ותלמיד, גורו ונוכל, ואת הריבוי שצופנת בתוכה הזהות של האדם היחיד״. 

ואני מאמינה לריבייק ולדחיפות שלו לאתגר את עצמו, כשהוא ניגש לגוף כאל חומר גלם, אוהב לחשוב עליו כמכשיר, כלי-קסם, שאפשר ללמוד כיצד לשלוט בתפקודים הטבעיים שלו ולתפעל אותם כאלמנטים תיאטרליים. מנסה להפוך משהו שאת חושבת שאת לא רוצה לראות למשהו שאת לא יכולה להפסיק להסתכל עליו. ועד כאן הכל טוב ויפה אלא שבפועל מה שקרה על הבמה היה בעיקר לא אמין. כי מה שהוא חלק מהותי ממנו ומהליבידו שלו, ממצבו הפיסי והנפשי, לא בהכרח תאם את זה של הרקדנים הצעירים-תלמידי הסדנה, ורוב הזמן היתה תחושה שלמרות המיני-סיפורים אישיים, הם נגררו לתוך תהליך היצירה, בלי נימת דחיפות רגשית או הישג אינטלקטואלי ניכר, פשוט מוקסמים מההזדמנות.

ואם החלק הראשון של העבודה הוא מעין משחק איזון והפרת האיזון; של כוח ותלות בין הרקדנים השונים, המשלימים שוב ושוב מעגל. והמחול כולו נדמה לשלד של מחזמר שהופשט מהעלילה, לתמצית הקשר שבין משתתפיו וביניהם לבימת ההתרחשות. וריבייק גם מהדהד בהברקה למרס קנינגהם עם התלבושות, הדמוקרטיה שבחלל, ההטיות והרוטציות, השימוש בחזיתות השונות והמבנים הגיאומטרים. אלא שאם אצל מרס הרקדנים נדמו קפוצים, אנאליים כאן מהר מאוד הם הופכים לאקסטטים, מאוננים עם המיקרופון, על המעקה, נצמדים למישהו מהקהל, מרעישים עם שתי קונכיות, צורחים ומתפתלים בחושניות על הריצפה.

השיא מגיע בחלק השני, באותה חגיגה בכחנלית על טורים גבוהים, כשהדימויים צצים וחולפים כאילו מישהו לוחץ בדחיפות על השַׁלָּט ומחליף ערוצים. והרקדנים נעים בתוך מעין מפעל נואל של בחישת אוויר קדחתנית, רעש מנועים ושרשראות, ואפס תוחלת. והם חוזרים אחרי שהחליפו בגדים, נושכים ומלקקים זו את זה, מחלקים וודקה, ומושחים בנוזל אחת מהם, אחרת טובלת את שיערה בקצף ומשרטטת משהו על הריצפה, שלישית רוקדת עם מבחר חליליות התחובות עמוק בין הבגדים, אחרת רוקדת עם זר פרחים בין הרגליים, קוטפת ומחלקת אותם לאנשים מהקהל היושב סביב, כשמאחור ונוס מתרווחת על צדפה סגולה מתנפחת מפלסטיק. ובפעולות הרקדנים נראה כאילו יש נתק בין הכוונה והרגש האמיתיים לבין הפעולה-התוצאה הסופית. והתחושה היא כאילו נדרש מהם כאמנים להיות חתרניים, אוחזים בערכת עמדות פסאודו-רדיקליות כחלק מהדימוי המתבקש, המכתיב טון של מאמץ מיוזע להגניב.

ואולי יש כאן הצעה או התחלה של מחשבות ופרקטיקות היאות לאמצע מערבולת בתקופת לימודים, בוודאי לא לתצוגת תכלית. והתחושה הזו, של עליבות מגומגמת, אי־התמודדות ונבצרות רגשית הלכה והתעבתה. וכשאחת הרקדניות פערה את הוגינה שלה ופצחה במסכת הסברים התחושה היתה מביכה, כאילו אולצה להיות במקום שבו מתחוללת בגופה שלה פגיעה של מישהו אחר בה, ההופך אותה לקורבן פסיבי. וגם אם יש כאן מחאה מודעת, מוטמעת, נגד האופן שבו מופקרים הקיום והגוף הנשי, לשרירות לבו של הגבר, החבר, הבעל, האמת והכוונה הממשיות לא מצליחות לעבור ולהיות חזיון עינויים מבוים, מה שמוריד מהאותנטיות שלהם, מהאפקטיביות שלהם, והופך את הפרפורמנס לטכני וחסר אחריות, ואת הרקדנית למנוצלת לא באמת מבינה את המוטיבציה לפעולה, רק שמחה על זה שיצאה נועזת. סימן של לייק. ושום צמר גפן בניחוח מתקתק עדין שמוגש לקהל, לא יכסה על חוסר הרגישות הזה.

לסיכום הצפייה בערב פתיחת הפסטיבל, אצטט שורה מתוך שיר של אחת הלהקות החביבות עלי קנאק/פופ: ״אנחנו לא להקה/ אנחנו מעצבי שיער/ זה לא שיר/ זו חולצה“. 

המונח "היפסטר"הוטבע לראשונה בשנות ה-40 של ארצות הברית, בעיצומו של עידן הג'אז, כדי לתאר את מעריציו המושבעים. אלו נתפסו כלבנים מהמעמד הבינוני שניסו לחקות את סגנון המוזיקאים השחורים שהם כה העריכו. ״כושים לבנים״, זן חדש של אמריקאים אקזיסטנציאליסטים. עכשיו אחרי שהייחוד ההיפסטרי הפך לנורמה, ולכלי שרת של תאגידים, יש מושג חדש בשטח. קוראים לזה ״יאקי״. שילוב של היפסטר ושל יאפי. היפסטר שהתבגר. שעובד בעבודה יצירתית ובכל זאת רוצה לעשות כסף. בוהמיין מתוחכם, שלא מפחד למכור את עצמו. נתראה בשנה הבאה.