״ג’נדרוסיטי״ מאת יורם כרמי ולהקת פרסקו

אנחנו חיים ביקום שהכל בו נהפך לסחורה, ושהערך השולט בו הוא ערך החליפין. החיים, הם פרסומת לחיים, האינטימיות עצמה היא מוצר צריכה מקודד, והזהות האישית האותנטית הוחלפה בזהות מותגית אחידה. וכמה קל לחיות על פי נוסחה פשוטה, מצמצמת ומהותנית מבלי להיות מוטרדים מנזילות מגדרית המאיימת להפוך את קערת האני על פיה.

"ג'נדרוסיטי", הלחמה של Gender (מגדר) ו־Generosity (נדיבות), מנסה לאתגר את תפיסות המגדר ומערכות היחסים המקובלות והעבודה כולה נשענת על המתח הפורה בין עדינות לאלימות. 

העבודה, הן בתוצאה והן באופן שהיא נראית, בנויה ממקטעים שיוצרים מתחים משכנעים בחלל, בונים תנופה ומפרקים תנופה. וההתחלה של המחול מפתה-רקדנית מתהלכת כעכבישה ארוכת איברים. בתנוחת גשר, מחזקת את החלק האחורי של הגוף, פותחת את חלקו הקדמי ומותחת את חלקו האחורי של צוואר היא חוצה את הבמה כשלמפשעתה מחוברים בלונים ורודים ותכולים. בקידמת הבמה היא תפגוש רקדנית אחרת שתחכה לה עם סיכה מותירה אותה עם בלון אחד ורוד. שלא יהיו אי-הבנות. בלונים בוורוד ותכלת כסמל דיכוטומי לאופן שבו אנחנו מבחינים בין בנים ובנות.

ורוח ההמצאתיות שבבלונים, תכלית השימוש בהם, בהחלט מפיחה חיים במונח האמנותי ׳חפץ מטופל׳. והם הופכים במהלך העבודה לתותבים, לנשק, לשדה מוקשים שנועד להתפוצץ. משרשרת שקשורה לרקדנים לצוואר לצל שמלווה אותם, עד לכלי משחק בידיהם, עד שבסופו של דבר, הם עצמם מעצבים את גופם מחדש באמצעותם, מפגינים מיניות קולנועית מוגזמת. כל האופציות פתוחות. ויש גם את האופציה היפה שמצליחה להתנתק לרגע מהדיכוי החברתי, בה נראים אותם בלונים מנופחים גבוהים גבוהים, חלבים וטיפתיים על רקע שמי כוכבים פיקטיביים, מתפקדים בעצם כמראה-המקום הגדול, כהערת השוליים המכסה הכל, כהסבר הטוטלי, כסיכום ביניים של מכלול העמדות. עד שכמעט אפשר היה להסתפק בזה.

אבל הסער והפרץ אצל כרמי מהוקצעים וממוקדי מטרה, והכל נע במין עליזות עשייה מינית לכאורה של זוגות ושלישיות, הנחלצים מהמסה בפריימים מקודדים לגמרי, סכמטיים וקלישאתיים. ויש גם שפתיים אדומות וגדולות שמחזיקות נשיקה כפוסטר הוליוודי מיושן וזוהר גבר מנשק אשה, גוהר מעליה ואז גברים מנשקים גברים, נשים מנשקות נשים. וגם המוזיקה היא חלק מהסיפור, כמו השיר מהמחזמר ׳מצחיקונת׳ שאוחז חזק בגבריות המיזוגנית: ״את אישה, אני גבר, בואי נתנשק״. ובסוף השיר "הגוף שלי הוא כלוב" של ארקייד פייר, במקור שיר של התבוננות בעצמך ובעולם, שאצל פיטר גבריאל הופך לקינה מבועתת על מגבלות הרוח והגוף האנושיים. ״הגוף שלי הוא כלוב, המונע ממני לרקוד עם מי שאני אוהב, המיינד שלי מחזיק במפתח“ שרים הרקדנים והקול שלהם כמו שינוי אקלים, משכיח לרגע את המכניזם הפיזי המקרקע כל.

היכולת של כרמי להמיר את עולם התוכן – אהבה, מיניות, מגדר, רומנטיות ותשוקה – לשפה חושנית בחלל, בעלת היגיון פנימי רציף שמייצר נראטיב, בהחלט ניכרת לעין. אבל בסופה ״ג’נדרוסיטי״ לא צולחת את המעבר בין הפרהסיה לפרטי ובחזרה, אף גוף כאן לא מתפרק מבפנים. והיא נשארת כמעין פשרה תנועתית-טקסטואלית, המסתפקת בתיאורי עמדת ה"מחד גיסא ומאידך גיסא", ואינה מהווה מענה מספק למורכבות של השיח המגדרי. ושימוש המוגבר בורוד-תכול, יפה ככל שיהיה, יוצר תמונת מציאות סינתטית, מפגש לא קטלני בין סוכריות מנטוס ומשקה מוגז.