״המאהב״ מרקו גקה ובלט הנובר The lover by Marco Goecke Hanover Ballet

"המאהב" יצירתו של הכוריאגרף המוכשר והמבוקש מרקו גקה (Marco Goecke) היא עיבוד חופשי לנובלה האוטוביוגרפית ״המאהב“ מאת הסופרת הצרפתייה מרגריט דיראס שראתה אור ב-1984. שנים רבות עברו עד שהעזה דיראס בערוב ימיה לכתוב את סיפור התבגרותה, מתעתעת בקורא, שאינו יודע איפה עובר הקו בין אוטוביוגרפיה לבדיה.

ב"המאהב", אין רצף עלילתי כרונולוגי. זו יצירה של קטעי ממואר, בגוף ראשון ובגוף שלישי לסירוגין. הזמנים מנתרים שנים קדימה ושנים אחורה. לעתים, נקודה או כוכבית מפרידים בין הקטעים. דיראס מפזרת פיסות פאזל ובסופו של דבר הן מתלכדות למשהו שלם בכתיבה חושנית, ספוגת ריחות וצבעים. כל אלה עוזרים לפוגג את הכאב, שמפלח את הקורא במשפטים שנונים וקשים דוגמת:"מעולם לא עשיתי דבר חוץ מלחכות לפני הדלת הסגורה“. והכוריאוגרפיה שיצר גקה משקפת במידה רבה את האווירה בספר, במה שתאורתה הכהה משתנה מדמדומים לאור עמום, אך נשארת קרה באופן שווה. לעומת זאת שפת התנועה קצבית מהירה ואינטנסיבית, פורצת מהגוף כמו עווית. הידיים דבוקות לצידי הגוף או מנופפות באוויר מתוות צורה, מהדהדות משפטים שלמים חנוקים, מקוטעים מגומגמים, מזוקקים ליופי שביר כל כך.

והכל כמו אחוז דיבוק, תנועת הרקדנים מרצדת, כולם נחפזים והכל רוחש מרשרש בשטף בלתי פוסק, סולו רודף סולו, רקדנים מופיעים ונעלמים, דואט מתחלף בשלישייה, ואז נבלע בתוך אוניסונו קבוצתי, הרקדנים בגבם אל הצופים, ובזו אחר זו מתגלות ידיהם הכפופות מאחורי גבם, ככנפיים. מרחף מעלה, מעל לקו החזה. ידי הרקדנים שהן בעלות חיים משלהן מהפנטות, מבצעות עוד ועוד מחוות מסוגים שונים, בשטף בלתי פוסק, מכמיר לב. שופעות מידע הן נרעשות, משתהות, מגע חטוף, חיבוק נמהר, מחליקות על הרקות או רוטטות שלובות מעל הראש. ברגע אחר הן מבקשות להתארך ומתחרטות הן נצמדות לפנים נחות על הברכיים, מושטות לפנים בחטף אצבע אחת מורה על הריצפה והשניה שועטת באוויר בבהילות נעה למעלה ולמטה. לרגע הן נצמדות מכסות על המבושים נפתחות ונסגרות כמו ריפרוף פרפר. וכף יד אחת מטיילת לאורך הזרוע קוצבת זמן או מודדת מרחקים. זוג רקדנים נעמדים זה מול זו פיותיהם פעורים קרוב לא משאירים מקום לנשימה, פה מול פה והכל ודבר לא נאמר. ושפת התנועה הקפדנית, החוזרת על עצמה, מתגדרת ברגישות ופגיעות עזה. החומק, הזעיר, הוא תשובה לעולם יציב, איתן, מוגדר ובעל גופניות מוצקה.

ומבעד לתנועה בוקע הסיפור. בספרה, שולה דיראס מנבכי זיכרונותיה כנערה מתבגרת בקולוניה הצרפתית הודו-סין (לימים וייטנאם), רומן בוסר אסור שניהלה בגיל 15 עם גבר מקומי המבוגר ממנה בתריסר שנים. ברקע היא כותבת על התפוררות משפחתה, אם פגועת נפש, אח בכור מסומם ואלים שיודע להפעיל "קסם הרסני על כולם“ ואח צעיר ונדכא, שמעולם לא הצליח להכשיר את עצמו למשהו… לפעמים נדמה שאפילו לסבול הוא לא יודע“, למשפחה הלא־נורמטיבית הזאת, תא חסר, פוגעני ואלים, נכנס המאהב, בחור סיני, בנו של מיליארדר נוקשה ואכזר. זה גבר שמפחד", היא חוזרת ואומרת על המאהב שלה, נטול השם, כמו הגיבורים האחרים בנובלה. הוא מפחד שהיא תעזוב ומפחד מאביו ומפחד מעצמו. כל אחת מן הדמויות ב"המאהב" היא קורבן.

ההווי הקולוניאלי בסייגון של שנות ה-30 מתואר כאן היטב דרך הבחירות של גקה. מצד אחד הוא שומר על רחש של המולה ולחשושים, אבק לבן שמסתחרר כשהרקדנים רצים מצד אחד של הבמה לצידה השני ומצד שני בשירים ויטנאמיים שונים לצד דביסי ושופן. גם את קולות הצחוק הוא נוטל מדיראס שכותבת באחד הקטעים על האח הצעיר: "אני שוכחת הכל, שוכחת לומר את זה, שהיינו ילדים צחקנים. אחי הקטן ואני צחקנים עד אובדן הנשימה, עד אובדן החיים".

בסיומה של הנובלה, וגם של היצירה המחולית, היא מספרת על שיחת טלפון בינה ובין המאהב. שיחת חולין, קצת יבשה אבל רומנטית, שסוגרת מעגל באיחור של עשרות שנים: ״הוא עדיין אוהב אותה, הוא לעולם לא יוכל להפסיק לאהוב אותה, הוא יאהב אותה עד יום מותו״.

״המאהב״ היא היצירה הראשונה באורך מלא שיצר גקה לבלט הנובר והיא ללא ספק מבליטה את היסודות הטכניים וכישוריהם הפיזיים הפנומנליים של הרקדנים, מה שעוזר ליכולת של גקה ליצור נרטיב שמעניין להתחקות אחריו. אבל כוחן של היצירות של גקה הוא ביכולת ההפשטה שלהן, בטשטוש ההבחנה בין המובן לבלתי מובן, במה שנותר עמום בלי מסמנים ברורים, יוצרות משיכה עזה לתוך עולם פנימי פלאי. ושום מכונית מפוארת שחוצה את הבמה או תחנה שהופכת למכולה לא מצליחים להתחרות באותם רגעים של טירוף והתאהבות ואירוטיות המגולמים בגפיים והופכים מונומנטליים ומרשימים בהרבה. רגעים שיש בהם משהו לופת, אנושי וגדול מהחיים, הזיכרון המוחשי מגביר את החוויה למקסימום. מספיק כדי לעורר רטטים;
ולמה? כי ברגעים האלה כשגקה לא מכריח אותנו אל הסיפור, מוותר על ההליכה בגדולות בהתאם לרוח התקופה, החיבורים האורגניים שבוקעים מתוך הדברים שנראים במלוא חיותם יוצרים חוויה כריזמטית, ההומניזם והרגישות שלו, מעניקים לנו ממד של אינטימיות. תופש את ״המאהב״ של דיראס כאירוע לא רק היסטורי אלא גם מתגלגל, ולא רק כאירוע בעל הגדרה מוגבלת אחת אלא כאירוע מורכב ורב השלכות. הכל רוטט ובה בעת יציב, ואפשר לתת לדמיון לשוטט במה שזורח בעלטה באופן תמים ומאיים, בתוך מהלך לירי של קינה.

נ.ב
במשך יותר מעשור נחשב גקה בן ה–50 לכוכב באירופה, הוא יצר הקף פנומנלי של יותר מ-60 עבודות. בשלוש השנים האחרונות שימש כמנהל האמנותי של להקת הבלט של הנובר עד שפוטר לפני חודש אחרי שמרח צואה של כלבו גוסטב על פרצופה של מבקרת המחול וייבק הוסטר. הפרשה המוזרה הזאת מזעזעת אבל הקריירה של גקה שהספיק להתנצל, רחוקה מלהסתיים. גקה ימשיך לעבוד ככוריאוגרף בלהקת תיאטרון המחול ההולנדי, בלט הנובר ימשיך להעלות את היצירות שלו. וכל אחת ואחד מאיתנו יצטרך להחליט אם יש להפריד את האמנות שלו מהתקרית הלא מוצדקת או לנקוט בתרבות הביטול.