״לוקאלי״ מאת איריס ארז

העבודה האחרונה של איריס ארז, לכאורה מסיטה את המוקד לחולין, ליומיומי. רק גוף בעולם, שרוקד את ריקודו הפרטי בתוך שקט, מעניק לנו את המתנה הגדולה של זמן-אמת, את הרגע החי. כשהסוגיות הפוליטיות לא ניצבות בחזית הדיון של העבודה אלא בעורפה, באופן עקיף, כנקודת מוצא או כתולדה אפשרית.

היצירה, שהיא מעין דיוקן עצמי, ניזונה מהביוגרפיה של ארז, מהשינויים שהיא עברה בחייה בשנים האחרונות ״מן העיר אל הכפר, מן החוף אל ההר, מן הבועה אל קו התפר, מן הרווקות אל האמהות, היא כותבת בתוכנייה ומבקשת לבדוק איך המרחב פועל עליה ובתוכה והופך אותה למה שהיא. מציעה פרשנות רפלקטיבית לשאלה של שאול טשרניחובסקי: האם אנחנו אכן "תבנית נוף מולדתנו“?

והפעולות שלה פשוטות לכאורה, צומחות לאט, מוציאות עלה אחד ואחר כך עוד עלה. הנה יד אחת מורמת נדמה שהיא מסמנת אמירת שלום אבל כשהשנייה מצטרפת אליה זה הופך לסמל כניעה, ובבת אחת הרגע הופך לאינטימי. הנה כפות הידיים חובקות את הגוף, ממוללות פיטמה. יד ממוללת שיער, מקפיאה חיוך. לפתע כפות הידיים מוצגות לראווה כמו מוכיחות את נקיון כפיה רגע לפני שהיא גומאת את מרחבי הבמה בדילוגים, באגרופים שלופים. נוהמת מטיחה החוצה את כל מה שנצבר. התנועה, העוויתות בגוף שנראות כמו הישרפות באש, פיתולי הגוף והסאונד גודשים ומציפים את החלל ודועכים בחזרה לגרסה האלגנטית המאופקת של עצמה, וחוזר חלילה. והיא זורמת בקלילות בין סיפור על חזירי בר שפולשים לכפר הפסטורלי בו היא מתגוררת, לאימהות הפרטית שלה, לבעיות הפריון אל מול הציווי ״פרו ורבו ומלאו את הארץ וכיבשוה״. והיא מפעילה את עצמה דרך שיר ילדים ״ידיים למעלה על הראש״, ומשם היא חוזרת לחזירים הפולשים ולסיפור על צואת האריות מהגן התנכ״י שמשמרת את הזכרון הגנטי כמו גם את הפחד של החזירים מפניהם. פתרון אלגנטי שהעלתה אחת האימהות בישוב כדי להדוף את הפולש ולהמשיך לחיות כאן, כחלק מעם כובש. הבעיה היחידה היא הריח.

והיא משועממת ונהדרת וגחמנית ומבטיחה, לופתת לב. יוצרת חווית שיטוט בדיסנילנד פרטי שהכל רוטט בו ובה בעת יציב. מבקשת מהניידים של הקהל תיזמור של קולות בעלי חיים, כמו משקמת את החי-בר. ויותר מאשר ייצוגי כיבוש ומלחמה, חיסולים, אלימות, שנאה וגזענות, העבודה מייצגת עמדת בת-אדם מלאת תוגה הישראליות, שהנופים לה טעוני הדאגה מסמנים הדרה נפשית מהמקום.

ולא תמיד קל להתחקות אחר הלך המחשבה שלה בתוך המעברים המהירים. אבל דווקא מתוך אותם חיבורים מופשטים נוסדת חירות חדשה וקשה. עד שגם כשהיא מפלרטטת עם הסנטימנט היא יכולה לו. וב״לוקאלי״, יותר מבכל עבודה אחרת של איריס ארז, יש תחושה שהיא חיה על הבמה את מה שהיא צריכה לחיות. וזו עבודה שבמבט ראשון כלום, במבט נוסף הכל.