״שתיים שעשוע ורוד״ מאת יסמין גודר

לפני למעלה מעשור יצאתי מסוזן דלל אחרי שצפיתי בעבודת מחול ולא ידעתי היכן להניח את נפשי. העולם שלי זז ממקומו, כל תנועה על הבמה היתה כמו לקרוא משהו מתוכי. העבודה הזו היתה ״שתיים שעשוע ורוד״.  ביחד עם הרקדנית איריס ארז, בנתה יסמין גודר דיקדוק חדש, שהפך את המחול לדבר מאוד רגיל, מאוד קטן, מאוד נמוך, כזה שאפשר להתכופף ולמצוא אותו בעשב, בטבע, ברחוב. מחול שלא דורש טראגיות כדי להיות מהפכני.

וידעתי אז שני דברים: שיסמין גודר כאדם מעניינת אותי, ושיש בה משהו חוץ מהחיים שלה, יש לה כישרון, כישרון בגוף של אדם. וגם היה לי ברור שהיא רוצה ממני כקהל את מה שאני רוצה ממנה כיוצרת, שהיא תפתח הכל: אוזניים, לב, מוח-עולם.

עכשיו, אחרי שחלפו 14 שנים מאז, בחרה גודר להעלות בבכורה מחודשת את "שתיים שעשוע ורוד"- יצירתה פורצת הדרך. ויש חשש גדול לחזור ולצפות בעבודת מחול שסיפקה לך רגע כזה, לא בגלל שהיא אולי לא תעבור את מבחן הזמן, אלא כי אולי החלום ההוא ישתבש ותישאר רק הפונקציה הקורנת מן המכלול.

העבודה של גודר עוסקת במבט הכוחני על מיניות נשית ובפוליטיקה של הצפייה בה. שתי רקדניות, שתי נשים, ״משיבות למבט התמידי הבוחן אותן. מתמודדות עם הציפייה של המסתכל, בוחנות את סמלי הגוף המשמשים כלי תרבותי ומתוך כך יוצרות מערכת יחסים ביניהן״. והן עושות את זה בשלושה פרקים שונים, על במה התחומה בקירות שחורים, כשבין פרק לפרק כמו מתאגרפות בזירה, הן פורשות הצידה, שותות מים, מנגבות את הזיעה, מחליפות בגדים וחוזרות להיאבק. בריאליזם פנטסטי שכולו משחק לשון גוף עשיר. התנועה היא היא הקיום.

ויש כאן תנועה תזזיתית מיוסרת, לפותה, מגרשת שד ומוציאה דיבוק. ובגופניות העמלנית שלהן יותר משהרקדניות בוראות משמעות הן מכוננות את הפוטנציאל שלה. והתנועות מושכות אבל גם דוחות, ומה שניסה להישמר ממושטר נהפך לפרוע, יוצר חוויה מהוקצעת מפגן שליטה מרהיב בתחבולות אמנותיות ובקצב, בחומרים ובמשמעויות. חוויה אינטנסיבית שיש בה מידות נכונות של התקרבות וזרות, אמפתיה ונעיצת-סיכות, היכרות וגילויים מפתיעים.

ובחלק השלישי כשהן לובשות שדיים גרוטסקיים מגומי, האירוטיקה מתעתעת, והתחושה היא שהכוח הגדול של העבודה הוא בעובדה שגודר מצליחה להציג כאן מיניות שמנוטרלת מהיצר, לא באמת יוצאת משליטה, כאילו היצר נמצא מחוץ לה, במבט של הצופה, הוא האחראי לליחלוח, על פיו יקום ויפול דבר.

״שתיים שעשוע ורוד״ היא עבודה שבה הגוף הנשי תופס לעצמו את השטח לפי מספר הסנטימטרים הדרוש לו כדי להציב את הישות שלו, כלומר להיות. וזו המטאפיזיקה של הנוכחות במיטבה. והאשה של גודר היא שלמה וחסרה, מלאה ומקוטעת, העצמי המיוצג שלה כולל יותר משניתן לסבול, מלכתחילה היא בעודפות.

והפונקציונליות של הגוף מהפנטת, אין תנועה אחת מבוזבזת, עד שקשה לשים את האצבע על המקום שממנו נובע הכל. הרמה והורדה של יד מפעילה תנועת מטוטלת על הגוף השני.  וקריסה היא פוטנציאל לגילגול הגוף על הריצפה מצד לצד, השמעת אנחות, פנים שעוטות עווית של גיחוך, או חורצות לשון, משתעשעות בצליפת ישבן. והתנועות חוזרות כמעט עד אינסוף או עד שמישהי עוצרת את גופה של השנייה, משנה לו את הכיוון, מציעה לו תנועה חדשה. ואפילו תנוחת הפייטה, זו שתהפוך לנושא העבודה האחרונה של גודר ״פעולה פשוטה״, נוכחת כאן, רוטטת בחוסר מחוייבות, כמו נכפתה בלית ברירה בגלל קירבת הגופים.

והסצינות כאן הן כמעט וליד האלימות; הן מרמזות עליה מעט, אולי מסמנות את קרבתה הפוטנציאלית, אבל היא אינה ההתנעה הנפשית שמתוכה נוצרו ולא המסקנה ההכרחית הנובעת מן המחול. זה יגיע אחר כך בגדול ב"קרם תות ואבק שריפה".

בשנים האחרונות נדמה לי שגודר בחרה לעזוב את הרצון האינדיבידואלי ולחקור במקומו את הרצון הקולקטיבי. נוטה מהנוכחות על הבמה אל המבט הבוחן תמידי. פחות מתעניינת במשמעויות הנפשיות-רגשיות של הגוף ומחפשת אחר אותו גוף מדיטטיבי, פחות ספקני, בסיסי כמעט. אבל כאן , ב״שתיים שעשוע ורוד״, החזרה אל הידע שיש לגודר על הגוף הוא אוצר גדול שמזמן את שמחת השלכת האבחנות מאחור, לצורך היבלעות בבזאר הכריזמטי המפתה המורעף עלינו, מקיף ומציף. הבשורה היא בשר.